סיפורים

עוגת מרנג שלמה

עוגת מרנג שלמה / ליטל משה

 

שש וחצי בבוקר אודליה מוצאת עצמה יוצאת מהמונית ובסהרוריות מחפשת פינה לשבת ולשכוח את יום האתמול. חצי רגע עבר וצד את עיניה בית קפה פינתי קטן, "חצי ירח" היה כתוב באותיות עץ דהויות. היא נכנסת בלי להביט סביב ותופסת את השולחן בפינה. היא לא רוצה להתערות. כשהרגישה  שנעים לה היא התקלפה ממעילה והסירה הכפפות והצעיף. תמיד קר לה. גם בסוף החורף היא תתכסה שכבות, שכבות. בלילות, מפזר החום בחדרה בבית הוריה שאותו משתוקקת לנטוש לאנחות, שר לה שיר ערש עד שנראה לה חמים מספיק. לפעמים היא מפעילה אותו חצי לילה. היא מפשפשת בתיקה להוציא איזו סיגריה לרפואה. באין מצוא, תרה שוב באחד התאים במעילה ובחצי חיוך היא מתרצה "הנה, הנה זכיתי מן ההפקר בג'וינט מצ'וקמק שאבשלום תחב לכיסי לפני ארבעה חודשים וחצי. עוד לפני שהתחלנו לצאת". עכשיו היא מצאה אותו קטן, חציו מקומט וחציו דהוי. "מילא, חצי תרופה קטנה וירקרקה לנפש הפצועה". היא מנסה לעודד את עצמה.

היא שואפת שאיפה אחת ארוכה ובאיטיות כמנסה להעביר באחת את כל הדרמות האלו בחיים. להאט לרגע את קצבן. היא משתהה ארוכות עם השאיפה ומחזיקה אותה במין פאוזה המבקשת לחצי רגע קט לעצור את הכל. מבטה שקע מול הבל כוס הקפה של זה היושב מולה. לפי תנועות האדים היא משחררת בתנועות גנובות טיפין, טיפין מהרעל שנתן לה דממה.

האיפור לא הסתיר את עיניה העצובות. נגלה מבעד לצבעים הסגולים והשחורים שאפפו את עייני השקד הגדולות שלה ילדה שלא קיבלה את שביקשה לעצמה. יושבת בפינה כחתלתולה חיוורת הצמאה לחצי כוס חלב ועוגיות. אולי זה היופי המוזר הזה שלה שתמיד מפיל אותה היישר לזרועות עוטפות שמסירות את חיבוקן טרם הרגישה את חומן. כשהקסם עושה את דרכו לחצי הדרך הוא מתפוגג. על כך היא היום כואבת, כאחת שאולי לא תאהב כפי שהיא כמהה. ועכשיו, היא שוב אחרי פרידה מכמעט התאהבות. היא ואבשלום החלו כבר להתאהב אבל הם עצרו את זה באמצע. "אין מקום לאהבה הזו כנראה.." הם סיכמו באדישות וכל אחד פרש לאנחות. היא פרשה למקום שהיא מכירה הכי טוב. העצבות שלה, לשם היא בורחת עוד מילדות.

 היא לרגע אחזה בתפריט ובאחת הניחה אותו חזרה ועצמה עיניים. ביקשה לגלות תוך כדי איבוד החוש שכיבתה לרגע את הטעם החסר בפיה ודמיינה. מה ינוח על לשונה החלקלקה  שינעים אותה, זו שאוהבת לטעום מכל הטעמים אפילו רק מעט. זו שחושקת בעינוגים רבים בזו הלשון. זו, שלשונה טרם הספיקה לענג את המוסיקאי שהחלה מתאהבת בו כמו שלא נתנה לעצמה מעולם. תמיד נמנעה מלתת את עצמה ועל כן אין היא מגיעה אף לא לחצי של העונג בעשיית האהבה. מאחורי שפתותיה הכמהות לנשיקות היא משחקת בלשונה ותוהה הכיצד תנחם את נשמתה שנאלצה לפרום את האהבה שרקמה לה יחד עם ארוך השיער ההוא.

"סליחה?" בקול עדין פונה אליה גבר כסוף שיער עם קמטים עדינים בקצות העיניים. הוא היה דיי רזה ודיי גבוה,  לא מגולח ושיערו האפור כסוף עוד מלא.

"כן, אני רוצה להזמין". היא פקחה עיניים רעבות.

 

 

"אה, ראי  אני לא המלצר , אני בעל המקום. פשוט אנחנו באמצע חפיפה בין משמרות וכרגע המטבח סגור". היא הסמיקה במבוכה ושתקה. "ראשית, בוקר טוב. נעים מאוד, עקיבא".הואהציג עצמו כבדרך אגב.  "כשנכנסת נראית כמו רוצה להיות עם עצמך, אך לחצי רגע באתי והפרתי אותו. אני מתנצל. נראה לי שנעים לך פה והשעה המוקדמת של הבוקר משרה עליך מעט שקט שנותן לרגע לברוח מהמולת היום". היא שמקפידה לשמור בפני כולם על ארשת חתומה וסגורה, דווקא אצל זרים משאירה חצי חלון פתוח בלי משים.

"סליחה, אני מיד אוספת את חפציי ואלך לי לדרכי". אמרה מיד וקמה.

"למה לך? תני לי לפנק אותך במשהו קטן, אולי מתוק?" היא הביטה בו במבט צמא.

"אם כן, אני רוצה מחצית מהעוגה הכי, הכי טעימה שיש!" אמרה ואז הוסיפה "או ממה שנותר ממנה.." היא מפצירה בו בילדותיות שהיא נסחפת אליה כשמישהו, כל אחד, מציע לפנק אותה. עקיבא ניגש בעצמו אליה ומגיש לה חתיכה גדולה של עוגת גבינה פאדג' עם תחתית בצק פירורים קריספית מקקאו ומעל שברי שוקולד בלגי אותם היא ליקקה אחד, אחד כמנסה לאחות את השברים. היא נהנית ממנת המתוק שלה לאט, לאט כמו יודעת שרגעים כאלו מעט. על אף שעקיבא הגיש לה מזלג המיועד לאכילת עוגה, היא בוחרת להתענג בעוגה בכפית, כזו שנועדה לכוס ארוכה. היא מעגלת לשונה בעגוליות הכפית ובקעריותה. מחדירה הכפית לפיה כשבחובה מנת עונג של פאדג' הגבינה ובאיטיות רבה מוציאה הכפית הארוכה והחזקה מפיה. עקיבא, בעל בית הקפה, הציץ בה מהצד וגופו חשק להיות במצב כפית.  אודליה מילאה את העונג שחסר לה. אך עדיין מערום עינוגים עמד על תלו בצלחת. היא עוד רוצה להשען על החומה המתוקה שזר בנה לה, טרם תטרוף אותו באחת. כזו היתה אודליה, כשמשהו קטן וטוב נקרה בדרכה היא ממהרת למצות אותו עד תום, כמו יודעת שהוא יגמר מהר. עקיבא מנחש שהיא באה על סיפוקה ובהססנות ניגש אליה.

"העוגה טעימה? אולי עוד משהו? לשתות? אולי משהו אחר?" היא משתהה ונשארת לשתוק. היא לא עונה לו וחושבת על דברים אחרים.  "אני מת לתת לך עוד משהו. משהו אחר, עמוק יותר. יש בך משהו אודליה. משהו שאין לכל אחד ומיוחד לך. יש משהו שמגיע לך ואני משתוקק לתת לך עד חצי המלכות".  אודליה  לוקחת נשימה ארוכה ומרוקנת אותה בעייפות. היא מביטה בו בעצבות.

" העוגה מטריפה את החושים. לשתות לא. משהו אחר? עמוק יותר? אינך רוצה בכך באמת. מה גם שאינך יכול. משהו אחר.. כן,  אני רוצה אחר. אני רוצה שהחיים יהיו קצת אחרת, לא הרבה, מעט. שיהיו לי פחות דרמות ושקצב בו החיים נעים יאט את קצבו. העומק הזה שאנו מבקשים להגיע אליו כל הזמן גורם לנו לתהות יותר מידיי על קיומנו. רוב היום אני תוהה על מקומי בעולם הענק הזה ולאן אני נדרשת להגיע. אולי לשום מקום, אולי אני צריכה להישאר כאן? ואם התשובה נמצאת איי שם מעבר לים, איך אדע כמה זמן זה ימשך ואם הדבר נכון הוא? בכל פעם שאין אני מוצאת תשובה יצירתית שתסדר לי לרגע את הבלאגן, אני נעצבת.  אינך מבין את דבריי ולמעשה אתה לא לבד.

אין אני רוצה להיות כמותך או כמו אף אחד אחר.  אני בת עשרים ואחד וחצי ואני יודעת יותר מידיי על החיים. יכול להיות שגם ממך. אבל  שורש קיומי אינו נטוע חזק מספיק. לפעמים אני חולמת שאני פשוט נושרת. דבר לא נראה לי נכון". קולה נהיה רועד וקטוע. "אולי אני לא יודעת להביט נכון ולאן להסתכל. אולי אף אחד לא הראה לי. אולי לא לימדו אותי. עקיבא, אין אפשר להכיל את כל כולי. אולי אף אחד לא יוכל. אני זקוקה למורה. כזה שישלים את כל שהחסרתי. כזה שילמד אותי מעט פילוסופיה והסטוריה של עם ישראל.  ובעניין הרגש, אני רוצה להיחנק מאהבה, להיעטף בה כל אימת שיחפוץ גופי. אני משתוקקת להתרוקן ממסות הכמיהה שיש בתוכי והפינוקים המצטברים לי במחסן הנתינה". היא סיימה בגרון חנוק שעוצר מלתת לבכי לפרוץ החוצה. היא אף פעם לא תיתן שיראו אותה בוכה. בעיניה זו חשיפה לחולשה שממנה אין חזור.

עקיבא יושב מולה ומתאפק מלאחוז בכתפיה ולקחת אותה אל חיקו. הוא מגניב חצי חיוך מעודד ושולח את ידו אל לחיה ובאגודלו מנגב דמעה מלאה איפור כהה שהתגלשה על פניה. הוא המשיך להחזיק בידו את לחיה ומחליק אותה על צווארה. אודליה מרימה את כתפה ומחזיקה את ידו אל פניה. היא חשה את חום כף ידו הארוכה והחזקה מנחמת אותה. ובאחת, אודליה קמה אוחזת בתיקה ומושכת במהירות את המעיל תוך שהיא מפילה דברים מן השולחן הסמוך ונסה החוצה.

מבעד למשקפי השמש אודליה המשיכה לכאוב ולהפיק דמעות תוך הליכה ברחובות תל אביב, שעה שרוב האנשים עושים את אותם דברים שהם עושים כל יום  בבוקר חמישה ימים בשבוע. דמעותיה נושרות ממנה ודרכן היא מבקשת לשכוח את הטוב שהיה לה עם אבשלום. גם את הדברים טובים.  יותר מידיי בשבילה לזכור תמיד הכל. היא החלה להרגיש מעט יותר טוב כששטפה עצמה מכאב החבוי בה זה זמן רב. גם הפרידה הזו מאדם שאהב אותה כפי שהיתה ולא ביקש לשנותה, הוסיפה לה עוד צער כשהבינה שאהבה זה לא כל הסיפור. הוא לא פינה להם מספיק מקום. אולי אצלו הכל מלא וכי אצלה בכל יום חסר לה עוד.

בסמוך לביתה , אודליה מסתובבת לקול קריאה בשמה ופוגשת את חברת הנפש שלה, נעמי. אותה לא ראתה חודש. "לאן התפוגגת? אם זה אני, אני מתנצלת. על אף שאין אני יודעת על מה. רגע, בכית? מה לכל הרוחות קרה ואיך לא נתת לי להיות שם בשבילך? טיפשונת!"  אודליה עייפה מסצינת המונולוג שהעבירה לעקיבא בבית הקפה, מסירה את משקפי השמש ומביטה בעיניים אדומות מבכי בנעמי המבקשת הסברים.

"נעמי יקרה שלי. זו הסיבה שלקחתי מרחק מהחברות שלנו. אין זה קשור בך או לאדם אחר באשר הוא. זה רק אני וזה בסדר אם לא תביני ואף אין לי רצון בכך. חדלתי מלרצות להסביר מה אני מרגישה ולמה אני עצובה. בחרתי להחמיץ במיץ של עצמי. אני מבינה שאף אדם לא ימהל לי את החמיצות הזו של החיים ופתאם הכל יראה לי צלול יותר. טוב לי לחיות את האפור הזה של החיים עם עצמי. מצאתי לי לידיד את נפשי. אין זה תחליף לידידות המיוחדת שיש בינינו. רק שהלבד לפעמים והמרחק מהאנשים המוכרים לא בהכרח מעיב על טיב יחסינו עם העולם המוכר. לעיתים טוב אם ניתן לנו מעט מקום להתרחק אל הערפל הזה שאופף את חיינו לא מעט ונרשה לעצמנו להרפות ולחוות את חוסר האיזון הזמני הזה.                                                                                                                   אני לא אתנצל על כך שנעלמתי לך, נעמי. אני כבר לא מבקשת לרצות בהתנצלויות אינסופיות על מה שאני. אלך אנה ואנה ואהיה היכן שאהיה. ויהיה אם ארצה בך שתהיי שם בשבילי – אני פשוט אבוא . אני אגשים את שאבקש לעצמי מבלי להרגיש חייבת. וכשארצה לתת מעצמי, אני אופיע .

 

 

נעמי לא היתה מוכנה לדברים שיצאו מפיה של אודליה. היא כל כך אהבה אותה וחשבה עד כמה היתה חסרה לה. היא ניגשה אל אודליה וחיבקה אותה ארוכות.

למחרת, אודליה חוזרת לבית הקפה "חצי ירח" בדיוק באותה השעה בה היא ברחה משם . היא ניגשת לאחד המלצרים ושואלת היכן עקיבא. הוא יוצא לקראתה מופתע. "לא שילמתי על העוגה, אז חזרתי כדי להשלים את החוב" היא אומרת ומחייכת בביישנות.

"שכחי מזה, זו היתה הנאה לצפות במישהו שכל כך אוהב את העוגות שאני מכין, ואוכל אותן כל כך לאט ובשכרון חושים שכזה" הוא מחייך אליה במבוכה כשהוא מתוודה על חטאו  הקטן. היא מסמיקה לדבריו ומחזירה במבט ממזרי. "ניחשתי שזה מה שתאמר, אז הבאתי לך את העוגה שאני הכי אוהבת. "עוגת מרנג שכבות". זו עוגה עם תחתית עבה של פירורי בסקוטים, שכבת קרם קפה ומעליו עוד פירורי ביסקוטים שוקו ומעליו קרם אגוזי לוז ואז המקצפת של המרנג. תענוג מושלם לתאווה טהורה כשבא לך לענג את הלב והגוף בתערובת יצרים.  אבל, עקיבא זה בשבילך לא בשביל אורחי בית הקפה". היא מפצירה.  " וואו, את הולכת עד הסוף עם הגחמות שלך. אבל זו היתה רק חתיכה אחת קטנה, מה גם שביקשת רק חצי. באמת שלא היית צריכה לטרוח ולקנות עוגה לכבודי", הוא ענה לה נבוך.

"אולי.. אך אמש ביקשתי רק חצי עוגה כששיוועתי לכל כולה בשלמותה".

 

 

תגובות