אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 130 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 30/9/1935
אני עוסק בציור ובכתיבה מזה שלושה עשורים.אינני מוכר עדיין לדאבוני, אך חמישה סיפורים שלי התפרסמו בשדמות ובעולם האמנות בשנות השמונים. בשנת 2002 התפרסמה נובלה שלי בשפה האנגלית כספר אלקטרוני באתר של ספרות אלקטרונית. ניתן לקרוא סיפורים קצרים שלי גם בעברית באתר SCRIBD.COM - ובאנגלית בלבד באתר GATHER.COM
E-Mail:
אזור מגורים: פתח תקווה
תאריך כניסה אחרון:
23/10/2008 19:31:53

 
נושא: גנטיקה.

 
העלה לדיון:
אושר דור.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
קהיר - מדעי המוות - קטע - חיים קדמן סיפורים (17/10/2008-20:52) 417 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

קהיר

'מי בשם אללה ונביאו, מי כבר יכול לעלות על עקבותיך ולמצוא אותך כאן במקום הזה? מי בכלל עשוי להתעניין בך, להעיף בך מבט בודד אחד!?! יש לך מושג כמה עשרות מיליוני בני אדם ממלאים את רחובות המטרופולין הענק הזה?'  הצהיר בתיאטרליות הזר שישב מולו, זוקף את גבותיו; פוער זוג עיניים עגולות עד כי דמו כיוצאות מחוריהן, תוך הבעת תמיהה מעושה.

'ממה אתה חושש? אתה, יותר מכל אדם אחר, אחרי מה שעשית עבור הארגון? עשה לי טובה, תתחיל לחשוב בהיגיון!' הוסיף בן שיחו הזר, מניף את שתי ידיו לפנים, תוך מתן ביטוי לרגשותיו הסוערים.

שניהם ישבו בלובי של מלון הילטון סמירמיס, סמוכים לאחד מעשרות שולחנות הקפה הרבועים שהיו מפוזרים ברחבי הלובי – פנים אל פנים, כאשר כתפיהם נטויות לפנים, נסמכים על השולחן במרפקיהם. סמיר האזין מרבית הזמן לזר הזה, אשר זימן אותו מהסוויטה שלו הבוקר.  רבע שעה חלפה לכל היותר מאז וזה כבר היה מטיף לו.

אתמול סמוך לחצות הגיעו הוא וליילה למבנה עצום המידות והמודרני הזה, ובזאת הסתיים מסע התענוגות שלהם, ירח הדבש הקצר – הקצר מדי. לא הייתה לו שום זכות להתלונן על מר גורלו, אולם הוא לא היה מסוגל להיפרד ממנה. הוא הוסיף לשבת לצידה במושב האחורי שעה שנפרקה המזוודה ותיק היד שלו והועלו לפתח המלון, לקבלה. ליילה לא החליפה עמו מילה, החל מבוקר האתמול בסואץ ועד לבואם לקהיר. הפרידה ביניהם דמתה לפרידה בין שני זרים, כפי שהיו בתחילת מבצע החילוץ בכביש הסמוך למוזיאון בעיר הקדושה. לא היה שום צורך להעמיד פני זוג יונים יותר, ובוודאי שלא בפני הנהג הזה, שנלווה אליהם וידע טוב מאוד היכן לשכן אותו ולהיכן להוסיף להובילה…   או שמא הייתה זו העמדת פני צדקת ותמימה מצידה, הכלה הצנועה והבתולית בדרכה לארוסה... בהעמדת פנים זו, החלה היא מיד עם צאתם את המלון בסואץ. בעוד הוא היה כולו כלוא ברשמיו מלילם האחרון, מהלהיטות חסרת השובע שלה.

טייב, היא הרי כה זהירה וכה הרבה יותר מנוסה ממני, והנהג הזה שלא טרח להציג עצמו, ולא פצה פיו לאורך כל הדרך, מלבד אותן מלים שחייב היה לפלוט – הכיר היטב את מסלולו ויודע בדיוק היכן מצפים לה… והשינוי המדכא הזה אירע לפני לא יותר מעשר שעות! נזכר סמיר לפתע, מתקשה להאמין כי השינוי הזה אכן אירע. מתקשה עוד יותר להסתגל אליו,  מתנשם עמוקות, מעביר ידו בשערותיו בפיזור נפש. …אך הרי הם היו אמורים להעביר זמן ניכר יחדיו, כחודש לפחות – או שמא נסחף הוא בסערת רגשות שאין לה מקום במציאות, עד כדי עיוורון כמעט, עד כדי חוסר היכולת להבדיל בין תפל לעיקר. הרהר בבלבול מוחלט, פולט את האוויר מריאותיו באחת – מתעלם מאורחו הזר.

ובכן, הנה אני ניצב בפני השלב השני של חילוצי ככל כנראה, מוכה ופגוע, מדוכדך עד לייאוש – מלא געגועים לליילה, מייחל בכל לבי להשיב את הגלגל לאחור,  למנוע ממנה להמשיך בדרכה… שעה שהיא במנוגד לחלוטין להתנהגותי אני, לא הראתה כל סימני רגשות חיצוניים! ככל שהתקרבנו ליעדנו המשותף האחרון כך העלימה היא כל סימן של רגש מפניה החתומים. כך הפכו פניה לחסרי מבע כפני פסל. היא חשה אל ארוסה, שקיים כפי הנראה – בניגוד מוחלט להערכתי. הרהר סמיר נוגות, בהתקף קנאה פתאומי למרות שלא התאהב בה, וודאי שלא – חזר והגה בזאת בביטחון. אלא שמעולם לא העביר יותר מחצי שעה בחברתה של אישה, וכל ניסיונו האינטימי עד עתה, עד למערכת יחסיו הסבוכה עם ליילה, הסתכם ביחסים עם סוג אחד של נשים – פרוצות. הוא ביקרן בבתיהן, ניצל אותן כמו כל לקוח אחר שלהן, שילם ומיד לאחר מכן הלך לדרכו. גם בלא שהחליף עם חלק מהן אף מלה בודדת אחת, מעבר לשאלה המקדימה: כמה?  וכך שמונת הלילות ותשעת הימים שהעביר במחיצתה, השאירו את חותמם במעמקי נפשו; מעוררים בו רגשות אשר כלל לא היה מודע להם מזה זמן רב. לילו הראשון בקהיר חלף בנדודי שינה, לקראת אור ראשון התעורר מסדרת חלומות מוזרים שהטרידוהו, על אף שזכר רק שברירי הבזק  מוזרים מהם. לו הגוץ הממושקף היושב מולו (בחליפת הקיץ היקרה שלו, וזה כנראה יתרונו היחיד, שבו מסוגל זר זה להרשימו),  לו הזר הזה לא היה מטלפן לחדריו ומזמנו לשיחת הכרות עמו בלובי,  לא היה סמיר מטריח עצמו לקום מיצועו עד לצוהרי היום. גוץ מגוחך זה, שקומתו לא עלתה על מטר וחמישים, בעל קרחת חלקלקה שהבהיקה עם כל תנועה של ראשו; על אף שהיה במספר שנים בודדות מבוגר ממנו, היה איש הקשר שלו עם משרד הארגון בקהיר. סמיר היה אמור לשמור מרחק, או ליתר דיוק, חל עליו איסור מוחלט להתקרב לרובע בו היה המשרד ממוקם. וזאת הייתה ההוראה הראשונה ש"אבו מה שמו" טרח להורות לו מיד עם פגישתם. את ה-"נום דה-גר" המלא של איש הקשר החדש שלו סמיר כבר הספיק לשכוח. לא היה זה הרושם העלוב שגוץ מגוחך זה הותיר בו, אלא ההתרגשות העזה בה היה הוא נתון. מכל מקום לאחר שגוץ זה הציג עצמו, דוחף מתחת לאפו של סמיר את תעודת הזיהוי האותנטית שלו, אשר אישרה את מעמדו הלגיטימי בארגון בלא אף צל של ספק, סמיר מיהר להעלות בפניו את כל דאגותיו וחששותיו: ידם הארוכה והנוקמת של היהודים הטרידה אותו, מעל הכל. בזאת מיצה את טענותיו, אותן שטח הוא לפני הגוץ הזר. בעוד שלמעשה פטר עצמו מסוג שונה לחלוטין  של אכזבות ותסכולים, שסיבתם התמקדה בפרידתו מליילה, במפגש עם המטרופולין הענק הזה לראשונה בחייו. אך מעל הכל הרגשת הביטול העצמי, תחושת האפסות והבדידות שנכפתה עליו מרגע שנותר בגפו בפתח המלון, מתבונן במכונית המתרחקת עמה. המחמאות שגוץ זר זה העתיר עליו עודדוהו בתחילה, אך מיד עוררו את חשדותיו. אבו-רזק שזה היה כינויו המחתרתי, בו לפתע נזכר סמיר, היה גולה פלשתינאי כמותו. בעוד לסמיר היה זה יומו התשיעי בגלות, וכבר מודע היה למרירות שבה.

מעבר לשולחן אבו-רזק נע על מושבו בעצבנות, מניע את זרועו הימנית באי שקט. האם הוא מפשפש במוחו אחר פרט כלשהו שאמור הוא למסור לו? תהה סמיר, או שמא אין זו  אלא הפגנה מתרברבת, שבה התאמץ לחשוף את נרתיק האקדח שבבית שחיו. לאחר מספר שניות של היסוס תחב אבו-ראזק את ידו לכיסו הפנימי והוציא ממנו מעטפה וממנה שלף פתק נייר מקופל.

'הנה אישור זכותך להתקיים…' והגישו בתיאטרליות רבה לסמיר, מחייך בציניות, מפיק הנאה מהתחכמותו. 'הואיל להעביר לי כל מסמך אחר אשר נמצא ברשותך, כולל כל המסמכים שהארגון סיפק לך.' 

בחוסר רצון הריק סמיר את כיסיו בזהירות רבה, מציץ לכאן ולכאן לעבר מעט הנוכחים  בקצוות המרוחקים של הלובי בשעה מוקדמת זו – והעביר לאבו-ראזק את דרכונו, רשיון הנהיגה ותעודת הזהות שלו החדשה ואת הישנה שהוסיף לשאת עמו עד עתה בהיחבא.

התעודות הללו שלא היו אלא קומץ ניירות, שהוצאו על ידי מספר פקידים יהודים שנואים ומתועבים, ייצגו את זהותו החדשה את מעמדו הנישא מזה תשעה ימים וכלל לא קל היה לו להיפרד מהם. המסמך שקיבל זה עתה מאבו-רזק, "זכותו להתקיים" כפי שכינה זאת הגוץ המגוחך הזה, היה פיסת נייר עלובה בהשוואה למסמכיו הקודמים. תעודת מסע זמנית שהוצאה על ידי משרד הפנים התוניסי, בתוקף לחצי שנה בלבד ונשאה את שמו הקודם שהופיע על התעודות שסיפק לו הארגון: סמיר משראווי. קריאת שמו הקודם על המסמך העלוב הזה, הייתה אכזבה רבתי עבורו, עלבון צורב. מאחר והיה משוכנע שיהא עליו ללמוד את פרטיו החדשים, פרטים עלומים שיכללו את זהותו החדשה. שהרי הוא לבטח מבוקש כעת בארצו, ואם כי הצליח להתחמק מציפורני השב"כ אין הצלחה זו שלו מחייבת את תום החיפושים אחריו, ואת המאמצים לעלות שוב על עקבותיו; ואם גם עלה בידו להטעות את הכלבים צמאי הדם הללו, להסיטם ממסלולו.  הרי עתה ינסו לאתרו חיות אדם אכזריות פי כמה וכמה, סוכני מוסד, מחסלים מנוסים ומיומנים…!!! דפיהם של כל העיתונים הגדולים ביותר באירופה, מלאים בסיפורי עלילותיהם, אודות כך וכך חברי ארגון בכירים שנורו למוות מטווח קצר, פוצצו על מכוניותיהם לגזרים – הומתו באין סוף של אמצעי לחימה והופלו באין סוף פחים שהוטמנו להם, רק בשנתיים האחרונות…  

מה זה הדבר הזה, זה לא מסמך שאפשר להסתמך עליו! האם אין אני ראוי לכינוי מחתרתי שיעלים את זהותי האמיתית? האם לא עשיתי די כדי לזכות בפריבילגיה הזו? למה לבדיחה המהלכת הזאת שיושבת מולי זכות לשאת כינוי מחתרתי, מי הוא? מה הוא כבר עשה למען הארגון כדי לזכות בו…? אני זקוק לכינוי ולסיפור כיסוי טוב, ולתעודות אותנטיות מזויפות ביד אמן, תעודות שתופקנה למספר שנים ותעדנה על זהותי, מעמדי, וכך תספקנה לי עידוד מוסרי שיקל עלי את הגלות על כל הקשיים שבה. 

'אני יכול לדעת מה מציק לך כעת?' שאל אבו-ראזק, שהסתבר כבעל ידע כלל לא מועט, במסתוריה של הנפש האנושית ובמניעיה השונים.

'תעודת המסע הזאת והשם שניתן לי בה, שאינו שם תוניסי טיפוסי. אני זקוק לדרכון בעל תוקף עם שם משכנע ותואם את המדינה אותה הדרכון מייצג; או שישנו לכל הפחות את השם בתעודה העלובה הזו, אם אפשר בכלל להגדירה כתעודה.'

איזו מידה רבה של שאפתנות טמונה בו בצעיר הזה! תהה אבו-רזק נועץ עיניים סקרניות בסמיר. "טיפוס קיצור הדרך", הסוג ששואף לצמרת, ומיד… כבר ראיתי רבים כמותו מוטלים בצידי דרכים ובביבים, כשגרונותיהם שחוטים מאוזן לאוזן.

'באשר לדרכון, זה פשוט עניין של זמן רב מדי במקרה שלך – ופיסת הנייר העלובה כפי שאתה מכנה אותה, היא מסמך מקורי לחלוטין לידיעתך. מה רע בשם שניתן לך? הוא לא מוצא חן בעיניך? לא תספיק לשנן אותו או להסתגל אליו, אתה בדוחק זמן? מישהו מאיץ בך? אתה לא חושב שאתה מגזים?' הוסיף אבו-רזק בהטעמה רבה, עושה כמיטב יכולתו לשכנע את סמיר – מאחר ולא הייתה לו כל אפשרות אחרת להציע לו.

אז ישנם פרטים שגם איש הקשר המתוחכם שלי, מר היודע הכל אינו יודע מסתבר. שמי האמיתי למשל ואני מניח שעוד פרטים רבים מלבד המעט שהוא צריך להעביר לי. סיכם לעצמו סמיר בגאווה ובמידה מסוימת של שביעות רצון, אך הוסיף לשאת כלפי חוץ על קלסתרו את ההבעה המיוסרת של המקופח. הבעה שהחלה בעקבות לילה ובוקר ללא חברתה של ליילה, עוגמת הנפש שטרם התגבר עליה ועצם הסגרתם של מסמכיו לידי הגוץ הזה.  

'למה לא יכול להיות לי כינוי מחתרתי כמו זה שיש לך?' פנה לגוץ בבוטות נועזת, ישר לעניין, מעלה לתדהמתו הוא את הנקודה שהכאיבה לו ביותר במהלכה של שיחה זו.

'מי אמר שצריך להיות לך כינוי מחתרתי? אתה נקי, אף אחד לא יודע בדיוק מי אתה. כלומר, מבחינת מטרות הארגון ומדיניותו. אך בכל אשר אדם מן החוץ צריך לדעת, אין לך ולארגון בשלב זה שום עניין משותף. לכן אין לך צורך בכינוי שיסגיר את קשריך עם הארגון לכל בר-בי-רב. האם המשמעות הפשוטה של השימוש בכינוי ברורה לך כעת?'

סמיר השתעל קלות במבוכה אך הניד ראשו בחיוב, מקבל בלית ברירה את הסבריו של אבו-רזק מבלי שיתרצה. לא די בגלות שנכפתה עליו בעטים של אלה, גם ממשרדיהם מגלים הם אותו! החברות המלאה והגלויה בארגון הייתה מעניקה לו בטחון רב יותר, בכך היה הוא בטוח לחלוטין. הגוץ המגוחך הזה לא ישכנעו שישים את מבטחו באלמוניות, שלא תקדם אף אחת ממטרותיו האישיות.  שהרי הכינוי בפני עצמו מסמל מעמד מועדף, הכרה בזכויות יתר בדרוג האישי בארגון וזאת הם מונעים ממנו.

'גם טרם למדת את היסודות של פעילות חשאית,' ציין בהתנשאות איש הקשר שלו. 'ומאחר ואין זה הזמן המתאים עדיין להתחיל לימודיך בנושא סבוך זה, תהנה מזמנך הפנוי בן אדם! אל תיסגר בסוויטה שלך! אך התרחק מהמשרד שלנו ומשגרירויות זרות כמו מאש. באשר לקשרים עם בנות המין השני, אין כל הגבלות! יפהפיות מקומיות או זרות  כולן מותרות לצייד, עם זאת הישמר מפני בני עמך גולים או מבקרים, בין אם הם זכרים או נקבות, אל תיצור עמם קשר. הרי אינך רוצה לפגוש פעם נוספת באחד מהם, כאשר אתה תופיע בזהות שונה מאותה הפעם הראשונה בה פגשת אחד מהם – מבין? אני לא צריך לציין כיצד עליך לנהוג כלפי הציונים הארורים, שהזרם הנלהב שלהם לארץ זו מתדלדל והולך השבח לאל. הם כמובן לא יעיזו להטרידך, כלומר הללו שעלולים להתעניין בך אישית, סוכניהם, שמדאיגים אותך כל כך. הם לא יעיזו לסכן את מערכת היחסים העדינה והשברירית של מדינתם עם מדינה זו – עם המדינה הערבית הראשונה שחתמה אתם על חוזה שלום.' סיכם אבו-רזק את הדרשה הקצרה שנועדה לפקוח את עיניו של סמיר למציאות, ולהרגיעו סופית וחתם בחיוך ידידותי מלא הבנה. 'תאמר לי משהו, האינך צמא?' שאל אותו אבו-רזק בלא להמתין לתגובתו. 'זמן את המלצר הסודני הזה שמסתובב שם ללא מעש, חם בקהיר ובתקופה זו של השנה בפרט.'      

מיד וללא כל היסוס הניף סמיר את זרועו וזימן את המלצר לשולחנם. האחרון מיהר אליהם וכאשר הגיע הרכין ראשו בהכנעה: 'לשירותך יא סידי!' הצהיר בשפל קול, ממתין להוראותיו של סמיר.

'קפה ובקבוק של מים מינרליים, אל תלך עדיין!' פקד עליו אבו-רזק.  '…וכיבוד, מבחר מיני המאפה של היום.' הוסיף מחניק פרץ של צחקוק עליז.

המלצר עשה דרכו למלא הוראותיו ואבו-רזק המשיך מיד בדבריו, לא הייתה לו שום כוונה להמתין לכיבוד בשתיקה קודרת.

'זאת פגישה חפוזה מעט מכורח המציאות, הנסיבות אלצו אותנו לכך הייתי אומר…' ציין בנימה פילוסופית, כיאה לאיש העולם הגדול. מאחר וזו כמובן הייתה דעתו האישית על עצמו.

'פגישותינו הבאות תתקיימנה בשעות הולמות יותר לסוג זה של פגישות, בשעות הערב המאוחרות. זמנים הרבה יותר מתאימים לסוג זה של פעילות. מאחר ובילוי משותף הוא המניע הברור והמקובל ביותר לפגישות בין שני רעים, סיפור הכיסוי האידיאלי לפגישות של פעילות מסוג זה.'

ללא ספק, בטוח לחלוטין, השאלה היחידה היא באיזו פעילות מדובר? הרהר סמיר במרירות אירונית. ייתכן והבילוי המשותף עשוי לשמש הכיסוי האידיאלי כפי שאבו-רזק ציין, אולם השאלה שנשאלת במקרה זה היא: מי יכסה את ההוצאות? והתשובה כמובן היא אני בלבד, מאחר ואבו-ראזק בכיר ממני ומעצם מעמדו זה כממונה עלי – ולפיכך ראוי הוא "לכבוד והבנה". אך מעבר  לתחושות הקיפוח והתסכול סמיר ידע טוב מאוד כי אבו-ראזק הוא הקשר היחידי שלו עם העולם החיצוני, וכל עולמו עתה הוא הארגון.  ללא הגוץ הזה, הבדיחה המהלכת הזו, ושירותיו הטובים  הוא למעשה אבוד, חשוב כמת. לפיכך למרות שבנסיבות שונות לא היה הוא מטריח עצמו להעיף באבו-ראזק גם מבט נוסף אחד, במקרה זה אין הוא יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו, או להפחית מחשיבותו של זה בשום אופן!  ככל שהדבר נוגע לו עצמו, האיש הקטן והמגוחך הזה, הוא האישיות החשובה ביותר בקהיר עבורו!

'כיצד אוכל ליצור אתך קשר במקרי חירום?' שאל אותו סמיר תוך המחשת אימונו הרב באיש הקשר שלו, ובאותה העת הזכיר לו שוב את המצב הקריטי בו הוא נמצא. באותו רגע חזר המלצר הסודני גבה הקומה עם מגש עמוס בידיו, וכשהוא מניד ראשו בחיוך אל אבו-ראזק כאל לקוח וותיק ומוכר, הניח את המגש על תכולתו בזהירות על שולחן הקפה הנמוך – החווה קידה לשניהם והניחם לנפשם בדיסקרטיות רבה.

'זו שאלה טובה מאוד, שאלה לעניין.' ציין אבו-ראזק, שולח ידו אל מבחר העוגות שהביא המלצר, מניח לידו לתלות מעליהן באוויר בהיסוס – טרם החליט באיזו מהן לבחור; החליט לאחר שבריר שניה נוסף והביא את העוגה הנבחרת לפיו, מכלה אותה ברעבתנות בשתי נגיסות. 'אני אשאיר לך מספר טלפון.' אמר בוחר לעצמו עוגה נוספת. 'אך זכור! תפנה למספר הטלפון הזה רק במקרי חירום ברורים…' ציין בהדגשה, מוסר לסמיר פתק נייר זעיר, לועס במלוא פיו. 'למד את מספר הטלפון הזה בעל פה והשמד את הפתק הזה מיד לאחר מכן!' ציווה בסבר פנים חמור, מרים את ספל הקפה הזעיר לשפתיו, ורוקנו בלגימה אחת. מיד לאחר שהניח את ספלו על השולחן, מיהר סמיר למלאו שוב.

'בינינו אני לא סבור שיהיה צורך במספר הטלפון הזה, כלומר איני חוזה מצבי חירום אפשריים מבחינתך בזמן הקרוב.' ציין בחשיבות רבה, שולח ידו פעם נוספת למבחר העוגות במרכז השולחן. 'כוונתי לומר היא, המקרה שלך פתוח לחלוטין עדיין, שום דבר לא הוחלט לפי שעה ביחס לעתידך. לכן אני במקומך לא הייתי מתלונן, עומד לרשותך זמן פנוי לענייניך האישיים, לבלות לפגוש באנשים, נשים… בקיצור ראה עצמך בחופשה וכך תנהג. כאשר יגיע המועד והממונים עלינו יגיעו לידי החלטה הנוגעת אליך ישירות, אני אדאג להביא אותה לידיעתך כמובן. מכל מקום זכור שאין עליך כל הגבלות למעט אותן הערות שציינתי בתחילת דבריי. אך ראוי להוסיף כי גם את אותן מערכות יחסים שתצליח להקים, דאג שיהיו אלה יחסים שטחיים ביותר. בין אם יהיו אלה יחסים לצורך סיפוק צרכיך המיניים הדחופים, כלומר נשים, או שמא אתה מעדיף גברים…' קטע אבו רזק את עצמו בפרץ צחוק לעגני, בוחן את קלסתרו הנאה של בן שיחו. 'שמע, התעסק עם הזרות, זה הכיוון הרצוי שתיקח. זה כיוון שעשוי להביא לידי תוצאות יעילות ביותר מכל הבחינות, תוצאות שעשויות לשמש אותך בעתיד.'

'אני מבין,' ציין סמיר בלא שקלט כיצד תשמשנה "התוצאות היעילות" אותו בעתיד, והניח שהמשפט הנמלץ האחרון שימש את אבו-רזק לסיים דבריו, בלא שום משמעות מיוחדת עבורו. אלא היה זה מעין אפילוג מרשים וסתום למעשה. האמת שדבריו האחרונים של איש הקשר שלו החלו לשעממו, ואף להגעילו במידה מסוימת. למרות זאת החליט מיד שיהא עליו להתייחס לאבו-ראזק כאל שאר בשרו לפחות, או כמו היה הוא אביו הביולוגי. מפאת מצבו הרעוע ומעמדו שלוטה היה באפילה לפי שעה.         

הלובי החל בהדרגה להתעורר לחיים. אנשים החלו להופיע, אנשים במיטב מחלצותיהם, בחלקם אורחי המלון שירדו מחדריהם להעביר מספר דקות בטרם יצאו לעסקיהם השונים. אך מרבית האנשים שהחלו לגדוש את הלובי, היו הללו שנמלטו מחום היום – מוצאים מפלט בנווה המדבר המודרני והממוזג הזה; סמוכים לשולחנות הקרובים אליהם, הולכים וקרבים אליהם עם כל דקה חולפת. 

קומץ פירורים נותר בצלחת העוגות על השולחן בין שניהם, אבו-ראזק שלף ממחטה גדולת מידות, וקינח את זוויות פיו ושפתיו בדקדקנות רבה. לאחר שניקה את קדמת פניו מכל עקבות אפשריים של שרידי שוקולד, קצפת ושאריות שומן אחרות, קיפל את ממחטתו והחזירה למקומה, בכיס מקטורנו הפנימי.

'וולאהי…', מלמל בקול רם, טופח קלות בחזהו על כיסיו הפנימיים כמגשש אחר דבר-מה. 'שכחתי להביא עמי את המקטרת שלי.'

בטרם הצליח להוסיף מלה נוספת, מיהר סמיר להציע לו את קופסת הסיגריות שברשותו, כאשר הוא מחזיק את הקופסה פתוחה מתחת לאפו של אורחו. אבו-רזק נטל אחת מהן ובחיוך מתנשא נתן ביטוי לקורת-רוחו, קרב אותה לנחיריו, ומלא ריאותיו בניחוח הארומה העדינה. לאחר מספר שניות של הנאה תקע אותה בפיו אוחז בפילטר בשיניו, שולח מסר לסמיר בעיניו במבט שכולו ציפייה. סמיר שלף מצית מכיסו וגהר קדימה להדליק את הסיגריה בפי איש הקשר שלו. מקרב את להבת האש הזעירה עד לשפתיו כמעט. בעוד הוא מתבונן בקרחתו המבהיקה של אבו-רזק הגוחן מעל המצית, העז לשאול: 'האם אני אמור ללמוד ב-"אל-אזהר" או באיזושהי אוניברסיטה אחרת? אני רוצה להמשיך בלימודיי, בטרם אצטרף לארגון באופן רשמי כחבר פעיל מן השורה.'

ההפרעה הבוטה והבלתי צפויה של הטקס השליו הזה, גרמה לאבו-ראזק להזדקף מיד מופתע לחלוטין.  הוא נע מעט על מושבו  באי נוחות גלויה, מוצא שוב את התנוחה ההולמת את מעמדו – מהורהר, שולח טבעות עשן לתקרת הלובי.

צופה בארשת המהורהרת והתמיהה שעטה על פניו איש הקשר שלו, הבין סמיר ששגה. לא היה עליו להעלות את השאלה הסבוכה הזו, לא עתה ולא בעתיד. מכל מקום, לא בפני אדם חסר חשיבות כאדם שיושב מולו ברגע זה; אשר התמקדותו המלאה בחשיבותו העצמית ובאנוכיותו, לא יכולה להרשים גם טירון חסר כל ידע בסיסי, כפי שסמיר חש עצמו מאותו רגע בו נפרד מליילה. אולם מאחר וכבר העלה את הנושא גם אם סבור היה הוא עצמו שהייתה זו פליטת פה מיותרת, עליו להמשיך ולנסות, כך סבר הוא. כי למרות שאבו-רזק עלול להיות החוליה האחרונה והפחותה בחשיבותה מכל היתר בשרשרת וללא כל ספק אדם חסר כל השפעה למעשה, ומכאן התנהגותו החושפת חולשותיו שנועדה לחפות עליהן. אך למרות הכל הרי מיועד הוא לשמש כמתווך בינו לבין משרד הארגון בקהיר, ומכאן חפצו שיישא זה את דרישותיו לדרגים הגבוהים יותר – לממונים הישירים עליו. לכל אלה שסמיר מנוע מלהיפגש עמם בהתאם להוראותיהם.

'אני נושא תואר של בוגר בתחום היחסים הבינלאומיים, ולפיכך התרומה הרבה ביותר שאני יכול להעניק לארגון למיטב הבנתי ואמונתי, תהיה בקידום האינטרסים של הארגון במוסדות ובחוגים בינלאומיים. אני רוצה להדגיש שאיני מנסה להתחמק מנשיאה בנטל בעולן של מטלות קשות ככל שתהיינה ומסוכנות ככל שתהיינה – במידה ואדרש לכך.' הוסיף סמיר, משנוכח בצל של חיוך לעגני המבצבץ על שפתיו של הגוץ מולו.

'אז כך הם פני הדברים, אתה שואף להמשיך בלימודיך?' ציין אבו-ראזק בסקרנות רבה, למרות ששניהם היו מודעים לעובדה שעתידו של סמיר כלל לא מטרידו. 'אני אעלה את בקשתך בהזדמנות הראשונה בפני האישיות הבכירה ביותר, ואנו נדון בכך בבוא הזמן.' הבטיח לסמיר מסיר מפניו את עקבות התמיהה והלגלוג, מחליפם בארשת רצינית. 'באשר לפגישותינו בעתיד, בימים הקרובים,' הוסיף מרמז לסמיר שדי לו בבעיותיו וכי הפגישה הגיעה לסיומה. '…יהא עליך לשהות בסוויטה שלך, בכל יום עד לשעה עשר בבוקר. הבה נקל עליך מעט, בוא נאמר שעליך לשהות בתחומי המלון, בכל מקום שבו, בבריכה, במסעדה או בבר עד לשעה עשר, ברור? כלומר אין לי כל התנגדות שתסתובב קצת בהתאם לנוחיותך, וכל זמן שניתן יהיה להשיגך לא נתלונן. אך עליך להיות צמוד ללוח הזמנים שקבעתי, כל משך שהותך בקהיר – ברור?' סיים לבסוף איש הקשר שלו  את מסכת הוראותיו תוך מפגן שאף הוא עצמו לא היה מודע לכך לחלוטין, להנאה הרבה שהפיק ממנו ולאי רצונו להפסיקו, למרות שקם על רגליו כיפתר מקטורנו והושיט את ימינו לסמיר ללחיצה.

אף סמיר קם על רגליו ולחץ את ידו של אבו-רזק בחמימות מעושה. חייב היה לקום, לו נותר לשבת היה מעליבו.

'בלה בנעימים בינתיים, אל תהסס ואל תדאג.' הצהיר הגוץ נושא עיניו לסמיר, כמו הוא מכירו מזה שנים רבות. 'אנחנו משגיחים עליך היטב!' הייתה זו הבטחה מעודדת המקפלת בחובה באותה העת, איום סמוי.

בטרם נתן סמיר את דעתו להצהרה הרברבנית ולמשמעויותיה, חילץ אבו-ראזק את ימינו מאחיזתו של

סמיר, פנה לו עורף ונע לעבר המבוא הרחב של המלון.

 

 

חיים קדמן © כל הזכויות שמורות

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות פעילות חשאית / גלי צבי-ויס 17/10/2008
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית