הקבצנית מהשדרה

ביום חורף קר,

עטופה שמיכה דקה,

ופרועת שער.

נשענת על מקלה,

כמו בכל יום,

מושיטה את כף ידה,

אחר סופרת ת'ממון.

הרגל נפוחה,

העיניים אדומות,

מעשנת בשרשרת,

זרוקה ברחובות.

אומרים שהיא ידעה,

הרבה גברים בעיר,

את שמה אין איש יודע,

אותה אין איש מכיר.

עם מזוודה כחולה,

ובגדים בלויים,

על ספסל יושבת,

מאכילה ת'חתולים.

אנשים בה תוקעים מבט,

צוחקים עליה בבוז,

אני עומד בצד כאוב,

ובליבי feel של בלוז.

(סולו גיטרה)

גשם התחיל לטפטף,

אנשים חיפשו מסתור,

והיא לבד נשארה שם,

קטנה ורועדת מקור.

ולמחרת כשכתבו בעיתונים,

וגם הראו את תצלומה,

כולם זיהו כי זאת,