אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 207 יוצרים
חיפוש
זכר
היו לי פעם עקרונות, מכרתי את כולם עיסקה מוצלחת בשבילי טובה גם בשבילם
E-Mail:
ICQ:
3447133
אזור מגורים: נתניה
תאריך כניסה אחרון:
01/11/2006 00:20:07

 
נושא: הסופר ודמויותיו. 

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
כמו שצחקנו - עמנואל סיפורים (18/3/2006-18:08) 472 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

הדממה בביתו של רונן החרישה אזנים. מבפנים.

הוריו ועוד כמה אנשים זרים לנו לגמרי ישבו בדממה כך גם אנחנו. מוני, סו ואני. סרקתי במבטי את הסלון. את מערכת הסטריאו שהשמיעה את הביטלס עד זרא בימי שישי כשרונן היה עוד חי. את מרבץ הפוף עליו היינו מתוכחים במפגשי יום השישי שלפני היציאה לבילוי.

אצל יואב זה היה אחרת לגמרי. היתה שיחה ערה, אימו טיפלה באחותו בת השנה, אחות זקונים, מחייכת ומטיבה אהבה על הקטנה. אביו, מוקף במי שהיו מן הסתם חבריו לעבודה ניהל איתם שיחה על עניני דיומא. המום ולא קולט את העובדה שהחבר שהיה עימי מהרגע בו עמדתי על דעתי איננו ולא יהיה יותר; חסר נסיון בביקור אבלים, לא מצאתי את עצמי. נבוך ומבולבל שמחתי שהגיעה השעה בה קבעתי עם מוני וסו ויחדיו התנהלנו לבית החבר השני שנהרג.

הדממה הזו, כל כך רווית כאב, מוחלטת, חד משמעית, מנוגדת לאוירה בביתו של יואב. ושוב אני לא מוצא את עצמי. לא יודע מה לומר, אם בכלל. אף פעם בחיי לא נמצאתי בקרב אנשים שנמצאים בצוותא ושותקים. משפילים מבט, כאילו נושאים בנטל אשמה. כאילו לא נוח להם שיקיריהם בחיים.

כמו בכל דממה שנוצרת מדי פעם בקרב אנשים, כשנושא השיחה מיצה את עצמו מצאתי את עצמי מתאמץ למצוא נושא חדש, להכחיד את הדממה המביכה, המעיקה. אף אחד לא ניסה להפר את הדממה. נראה שגם מי שהיתה לו אמירה, נדם.

במבוכה הולכת וגוברת, לאחר שסרקתי במבטי את החדר כל פרט שבו, החדר שהכרתי כל כך טוב, העפתי מבט במוני וסו. שניהם נראו כמוני, מתבוססים במבוכה שלא ידעו כמוה מעולם. מוני התעמק במבנה הנברשת וממנה עבר לסריקה מדוקדקת של כפות ידיו. סו, שרק שנה לפני כן עלתה לארץ מארה"ב, לא מצאה תנוחה לידיה. היא נעה בחוסר מנוחה תרה אחרי תנוחה שתהיה נוחה דיה כדי שלא תאלץ לנוע. נראה שתנועותיה העלו גלים באויר הדחוס והפריעו את הדממה.

יתר הנוכחים רק השפילו מבט ונותרו בתנוחה זו ללא ניע.

סרקתי שוב את החדר, את הוריו אפורי הפנים, את הנוכחים. משווע לשמץ של קול. הבטתי במוני. הוא החזיר לי מבט משווע, מעורר רחמים. החזרתי לו בהרמת גבות מתנצלת. אין ברירה. חייבים לעבור גם את זה.

סו, שלא הצליחה למצוא את התנוחה המיוחלת אילתרה פתרון זמני. ואספה לעצמה קלמנטינה מסלסילת הפירות שעמדה לכיבודינו.לא ראיתי כשעשתה זאת. באותו זמן התעמקתי בשרפרף שעמד בפינה, עומד לראשונה על העובדה שהוא עבודת יד, מעשה אומן.

את הדממה פילחה איוושה צורמת שלכדה מיידית את תשומת ליבי. קול קריעת קליפת הקלמנטינה. בדממה ששרתה בחדר קילוף הקליפה נשמע כמו קול של רכבת אקספרס שעוצרת בחריקת חירום.

כל המבטים הורמו והופנו לכיוון סו. לא בתוכחה אלא כמבט סקרני של מי שרוצה לעמוד על מהותו של אירוע יוצא דופן. סו קפאה באמצע הקילוף באימה משתקת כמי שחיללה את קודש הקודשים. כשחזרו המבטים והושפלו, היא המשיכה מכוח ההתמדה בקילוף לא כמי שכמהה לטעם של קלמנטינה אלא כמי שחייבת לסיים משימה בה החלה. רחש קילוף הקלמנטינה קרע את דממת החדר, מפר את דממת האבל ללא רחם. כשהסתימה מלאכת הקילוף כמעט וניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של סו. רחש פילוח הפרי לפלחים היה שונה וקצר.

הפלח שמצא דרכו לפיה של סו התפצח בין שיניה. וזה היה רעש אחר. מרגע זה, למרות שאף אחד לא הסיט את מבטו המושפל תשומת הלב היתה נתונה לגורלו של אותו הפלח. שנכתש בבהילות נבוכה בין שיניה של סו. קול הבליעה החטוף נראה כסיום האירוע שהפר את הדממה. אבל מרגע זה נשמעו קולות הפלח המפלס דרכו בקיבתה. חותר לוושטה, חורק בסיבוב, קול הבלוטה שהפרישה מיצים לעיכולו, כניסתו לקיבתה, כל סנטימטר בדרכו של הפלח השמיע קול שונה, אחר, סימפוניה של קולות צבעה את קדרות החדר בשלל רעשים משונים שלא נשמעים בדרך כלל.

סו קפאה שוב בחוסר אונים. מתכווצת לתוך עצמה בנסיון להחניק את הקולות, קובעת מבטה בנקודה דמיונית, מנתקת את עצמה משייכות לקולות שבקעו בקרביה, הניחה לקלמנטינה ולא נגעה בה יותר.

יצאנו מחרישים מביתו של רונן, מכונסים בעצמנו, מחשבותינו וזיכרונותינו. מעכלים לאיטנו את הרושם הקשה של חויה שלא חוינו עד אז. כך התנהלנו כברת דרך .

את הדממה שבר מוני כשאמר, ניצוץ ממזרי בעיניו שמתחשק לו לאכול קלמנטינה.

הסכרים נפרצו לרווחה. עצרנו במקומנו בפרץ צחוק אדיר. צחוק היסטרי שלא ניתן לשליטה. מדי פעם מישהו מאיתנו חיקה קול של בליעה, מה שגרם להתקף צחוק נוסף, חזק ממשנהו. היינו שלושה אנשים בשילהי מלחמה ברחוב צוחקים עד להתפקע, דמעות זולגות על לחיינו.

צחקנו כמו שלא בכינו מעולם.

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות עמנואל יקר, , / יעל כרמי גבאי 7/6/2006
  ללא תגובות יד אמן / גלי צבי-ויס 18/3/2006
  ללא תגובות לא יודעת אם אפשר להוסיף / אילנה אדנר 18/3/2006
  ללא תגובות עמנואל - למרות הנושא..יופי..:))אכן מתאר אף את המגוחך..בתוך.. / נורית אל-עופר 18/3/2006
  ללא תגובות סיטואציה מוכרת / 19/3/2006
  ללא תגובות כמו שצחקנו / 19/3/2006
  ללא תגובות כמו שלא צחקנו / חנה הילמן 19/3/2006
  ללא תגובות תודה למגיבים / 19/3/2006
  ללא תגובות האורח זה אני / עמנואל 19/3/2006
  ללא תגובות נפלא נפלא נפלא, עמנואל!!! / ביתיה שלו 19/3/2006
  ללא תגובות "האני" בראי הכתיבה / 19/3/2006
  ללא תגובות קטע אכילת הקלמנטינה ששובר ב"רעש" את המבוכה / 20/3/2006
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית