בחוץ ובפנים

"קפיטריה !!!   קפיטריה!!!"

הקיוסק הנייד של מתנדבי יע"ל תפש את מקומו מאחורי דלפק האחיות.

לדיירי ה"סגורה" אסור לצאת.

אור היום היחיד נשקף מהחלונות, מפלס דרכו מבעד לזכוכית מנוכרת.

בזה אחר זה הגיחו מחדריהם מסוממי-תרופות בפיג'מות או על "אזרחי",

אחת עירומה. רזים שהשמינו, רגישים בוהי-מבט, חיוניות שהומתה, שמחה שקפאה.

ארנקים, או כסף שמבצבץ מתוך שקיות ניילון קטנות. דמי כיס מדודים שהוקצבו ע"י בני משפחה המבקרים דרך קבע, או מידי פעם, מעלים לרגע את זיכרון המציאות שבחוץ.

התור המשתרך מזכיר לי את התור בסופרמרקט. עגלות עמוסות מצרכים נחוצים, ואולי לא. כסף-צ'ק-כרטיס אשראי. הם לא נראים שמחים במיוחד. בסך הכול עוד מטלה, מוטרדים מענייני דיומא, ממהרים למשימות הבאות או לשיגרה.

"נורמליות" הוא שם המשחק.

אמת אבסולוטית של אנשים המפחדים מתיבת הפנדורה שלהם שתיפתח אם ישאלו שאלות, אם יבדקו לעומק, אם יתפנו מעיסוקים חיצוניים ויתבוננו פנימה. מתייגים ומתייקים את אלו שאפשרו לעצמם להחצין, את מה שהם מפנימים.               

אלה סגורים בין ארבעה קירות, ואלו כלואים בקונספציות משומשות, באטימות, ברציונליזציה.

"שני ביסלי"... "סנדוויץ' טונה"... "חבילת ביגה'לה"... "שוקולד"... "ארטיק"...  "סוכריות"... אוסף מרשים של פחמימות וסוכרים, תוצר ישיר של כימיקלים סופחי-מלח ומעוררי תאבון.
מתנדבי יע"ל, גבר ואישה בגימלאות, מאירי פנים ושופעי רוגע המביאים חיוך של מסירות ונתינה אל תוככי עולם של תהיה, פחד, חוסר וודאות.

אט אט התרוקנה הרחבה. ארבעה צעירים התגודדו סביב שולחן וחלקו את מרכולתם. אחרים התבודדו, שומרים, כל אחד לעצמו, את הפינוק הגסטרונומי, אפילו כאלה שמחביאים בכיס או מתחת לחולצה, ואחדים שבולסים במהירות, וכהרף עין לא נותר להם מאום. וישנה כמובן קבוצת העשן. אלו שרכשו רק עתה קופסה, שתיים או פאקט ואחריהם מזדנבים ה"שנוררים" שלא היה להם מספיק כסף או שנמצאים בתהליך גמילה.  כולם אל חדר-העישון. החדר בנוי בחצי גורן, מרוהט בכיסאות ושולחנות ממתכת ובפינה טלוויזיה. למרות המאפרות הגדולות שעל השולחנות, מקשטים בדלי סיגריות רבים את הרצפה.

פתיחת דלתו של החדר מפיצה ריח חריף, ועשן סמיך ממלא את החלל.

היום חגיגה. אבא של אחת המטופלות, גבר בשנות החמישים לחייו, בעל מראה אצילי ולבוש כאיש-קאנטרי, מגיע עם הגיטרה שלו. מכיוון שביתו מעשנת (כבדה) הוא נכנס לחדר העישון, מה שגורם גם לאוהבי-השירה הלא מעשנים להיכנס אל היכל-הרעל...

קול הבאס הצלול של "אבא של..." וצלילי הגיטרה, סוחפים אחריהם בלהט את דיירי המחלקה. פתאום עיניים בורקות, פיות מחייכים, טפיחות חבריות על שכם. מישהו מציע מהסיגריות שלו לכל דורש, אחר נענה ברצון ומתחלק עם חבריו בבמבה שקנה, מעיין מועדון-חברים. 

ולרגע גם אני כמעט ולא זוכרת היכן אני באמת...