הלך מבלי שוב

בשעות בין הערביים,
כשהשמש שוקעת בינתיים,
יושבת עלמה ליד פלג המים,
פניה מופנות לשמיים,
בליבה תפילה ממלמלת,
לאהובה אי שם בקרב, היא מייחלת.
הערב יורד בעצלתיים,
רוח קרירה נושבת על פני המים.
עדר של סוסים יפים ואצילים,
צוהלים, דוהרים ועשב מלחכים.
מרחוק טירטור הטרקטור נשמע,
האיכרים חורשים את האדמה,
מצאת החמה עד צאת הנשמה,
אולי יבול טוב יהא השנה.
ובחדשות המלחמה בעיצומה...
לשווא מחכה אותה עלמה,
המלחמה את אהובה לקחה.
לנצח הלך הוא, מבלי שוב,
איך יתכן? הרי הוא שלה ורק לה הוא חשוב.
חלף שבוע, חלפו שבועיים,
ועל קיברו מניחה זר בכד עם מים,
עיניה נושאת לשמים, בפיה תפילה למלאכים,
מדמיינת אותם אוחזים באהובה ובוכים.
דמעות מעיניה מנגבת,
ולשלום על פני האדמה מייחלת.

כל הזכויות שמורות@