סיפורים

נסיכה אמיתית

נסיכה אמיתית

 

תמיד ידעתי שאמא שלי היא נסיכה. לא היו לה תעודות המעידות על שושלת יוחסין, לא כתר, סמלים או מדליונים תלויים על סרט צבעוני. אבל ידעתי, בוודאות מוחלטת כזאת שאיננה מוטלת כלל בספק. הייתי בן יחיד להוריי וחיינו בשכונת עוני בפרברי העיר הגדולה, בדירה זעירה ובצפיפות, כמו שאר חבריי. ולמרות זאת הרגשתי תמיד בשוני שבינינו, באיזה ריחוק מסוים ואולי גם באיזו עליונות בלתי מוסברת. גם חבריי, כך אני חושב, הרגישו בכך.

 

בית הספר שלנו, בקצה השכונה, היה צריף בן כמה חדרים ששימשו ככיתות. לאחר שנסתיימו השיעורים, היינו הולכים בשביל שמאחור אל השדות שהשתרעו עד קצה האופק. אני זוכר שבאחד הימים לאחר הלימודים, כששיחקנו מחבואים, התפתח ריב גדול בין יוסי וביני. יוסי היה שכן, ילד שמנמן כהה עור ושיער וגם עיניו היו שחורות מאוד. הוא היה תלמיד גרוע, ולא אהוד במיוחד. היה תמיד רב עם מישהו מאתנו, מקלל ומכה ואני הייתי משתדל, משתדל מאוד, שלא להיגרר לאותם ריבים. אינני זוכר כבר איך הריב בינינו התחיל, אולי על כך שתפסתי אותו משקר במהלך המשחק, או אולי כשהוא גילה לאחרים את מקום מחבואי ואמרתי לו משהו על כך. הוא התרגז והתחיל לקלל ואני כדרכי התעלמתי מדבריו. אבל אז הוא פלט משהו על אמא, משהו שאולי שמע מהוריו או משכנים אחרים, "אמא שלך, הנסיכה הזאת, היא בכלל לא נסיכה כמו שהיא חושבת", בלעג ובגסות, וכל שהיה עצור אצלי השתחרר. הכינו אחד את השני בכל הכוח ובאגרופים קמוצים, בעטנו שוב ושוב, צבטנו ושרטנו, נשימותינו כבדות ממאמץ המריבה. אינני זוכר איך הריב הזה הסתיים, אבל אני זוכר היטב שעם סיומו הלכתי הביתה וחבריי המשיכו במשחקם. אני הולך לבדי בשביל השומם, מתאפק בכל כוחי שלא לפרוץ בבכי, ואני יודע שהכאב שלי איננו מהמכות שספגתי מיוסי, גם לא מעוצמת תגובתי האלימה. בדרך אני בודק את זרועותיי החשופות ואת רגליי. הן האדימו עכשיו ובכמה מקומות יש סימני דם שמתחיל להתקרש. אני חושב על הבית. אני יודע שאמא נחה עכשיו ולא תשים לב לכך. היא איננה שמה לב, איננה רואה דברים רבים שמתרחשים סביבה. אבל אבא נמצא עדיין בבית בהפסקת הצהריים שלו. רק שלא יתחיל לשאול אותי שאלות, אני שקרן גרוע.

 

כשהייתי קטן אהבתי כל כך את אמא, את שערה הארוך והרך, את חיוכה השקט. פעם כשנחה במיטתה בעיניים עצומות ואני בחדרה, פוסע בשקט על בהונות, הסתכלתי עליה שלווה כל כך ונגעתי קלות בזרועה, והיא פקחה את עיניה וחייכה אלי חיוך קטן ועדין. וכשהייתי כבר יותר גדול מצאתי אותה מספר פעמים ישובה בכורסא הצרה בפינת החדר שהיה סלון בשעות היום, עיניה עצומות. גם אז לא ידעתי אם ישנה היא או מאזינה לרדיו שניגן חרישית, ושאלתי אותה "אמא את ישנה?" והיא ענתה לי בעיניים עצומות, "על פני חלומות הלילה אני מעדיפה לחלום בהקיץ". 

 

לימים כשהייתי נער נרגז משתיקותיה ומחוסר תגובותיה, הייתי מתלונן בפני אבא. הייתי שואל אותו עליה ומתריס שוב ושוב, "מה יש לה? היא בכלל לא מקשיבה לי", אך אבא היה תמיד מגונן עליה כפי שאני גוננתי עליה כילד. ובשנים מאוחרות עוד יותר היה פוטר אותי, "לעולם לא תבין".

 

כשאבי נפטר ואני כבר בוגר וחי בקצה הארץ, היא המשיכה לחיות באותה דירה זעירה. אינני יודע איך חיה, מה היה סדר יומה, האם מישהו ביקר אותה, שכנים או חבריו של אבא. לאמא לא היו חברים. תהיתי לפעמים אם אבא חסר לה כפי שהיה חסר לי. ביקרתי אותה לעתים נדירות כי לא יכולתי לשאת את שתיקותיה.

 

אני זוכר את הפעם האחרונה שבאתי לבקר אותה לאחר נתק ממושך מאוד. עדיין באותה דירה קטנטנה, בשכונה שהייתה פעם בפאתי העיר והיום היא מוקפת בבניינים רבי קומות, נבלעת ביניהם. הבניינים הגבוהים סוגרים על השכונה ועל בתיה הקטנים, מטילים צל אפלולי על הרחובות גם באמצע הקיץ. אני נוקש על הדלת וכרגיל אין מענה. אני נכנס פנימה. הדירה של אימא חשוכה. החלונות פתוחים, הווילון הלבן השקוף מוסט לצדדים כמו אז, על מנת לאפשר לאור היום לחדור, אבל בית דירות שהוקם ממול במקום בו פעם היה ביתו הקטן של יוסי, מסתיר את האור. היא יושבת כדרכה בכורסא הצרה, הרדיו מנגן חרישית, ועיניה עצומות. אני שואל לשלומה. היא פוקחת את עיניה, מחייכת אלי באותו חיוך עדין מילדותי ומיד עוצמת אותן. בדרכי למטבח להכין שתייה לשנינו, כמו שאבא היה עושה, דרכתי על מרצפת אחת שאחיזתה רופפת, והיא נעה תחת רגלי ומים עכורים ואפורים נתזו ממנה. לא אמרתי לה דבר על כך, ולאחר ששתינו אמרתי, "טוב, אני צריך ללכת", והיא רק נדה בראשה.

 

אמא מתה בערב, ישובה בכורסתה הצרה, מקשיבה לנגינת רדיו חרישית, כך סיפרה לי בעצב שכנה שבאה למחרת לביתה ומצאה אותה. ולאחר הלוויה הצנועה אליה באו אנשים ספורים בלבד, אמרה לי אותה שכנה, "היא מתה כמו נסיכה. כן, כמו נסיכה אמיתית", ואני שלא יכולתי לבכות את מותה ואת יתמותי, רק הנהנתי.

 

                                                                              דצמבר 2003   

 

 

 

 

תגובות