יצירות אחרונות
התחלות וסופים (0 תגובות)
נורית ליברמן /פוסטים -28/03/2024 21:34
שיר השבוע - כבר אביב (1 תגובות)
לנה /שירים -28/03/2024 21:33
קָפֶה טוֹרְטוֹנִי (3 תגובות)
רבקה ירון /שירים -28/03/2024 12:41
כּוֹחַן שֶל מִילִים - מוקדש לאילונת - ש.ח (8 תגובות)
אביה /שירים -28/03/2024 09:47
וודאות אין מקריות (2 תגובות)
משה חזן /סיפורים -28/03/2024 09:10
כוח המילים (10 תגובות)
אילה בכור /שירים -28/03/2024 08:51
ימים נטולי חמלה (6 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -28/03/2024 07:01
בלי להבין שפתו (5 תגובות)
דני זכריה /שירים -28/03/2024 06:38
בִּשְׁבִילֵי הַחַיִּים (8 תגובות)
שמואל כהן /שירים -28/03/2024 03:06
עמלקים עליך ישראל (6 תגובות)
צביקה רז /שירים -27/03/2024 23:41
סיפורים
כתיבה ליליתכתיבה לילית "יש לה כשרון כתיבה", אמרה מורתי להורי כשהייתי קטנה, והם רוו נחת. אבל היום קשה עלי הכתיבה. בלילות חסרי מנוח נחברות אצלי מילים, ומשפטים מתנסחים להם ללא כל מאמץ, כאילו מאליהם. ואני, נרגשת מפיסות של הבנה ותובנה שהצטרפו זו לזו בעומקו של הלילה, אומרת לעצמי, "מחר תכתבי!" אבל אורו הבהיר של יום המחר מאיר בזרקוריו את הבנאליות של המשפטים אותם הצלחתי לזכור, ומה שהיה כה בהיר וחד בליל אמש, עתה נראה לי עמום ועכור. טרדות היומיום מעיקות כמו עננים כבדים, ובינותיהן מבצבצים לפעמים חלקיקים בהירים של משפט, של צירופי מילים או פיסת רעיון,אך הם נעלמים מיד. "וחוץ מזה", כך אני תמיד אומרת לעצמי, "אחרים כבר שרו את שיריך, צלול יותר, יפה יותר". ואני מוותרת. גם כשאני מתיישבת סוף סוף לכתוב, גם כשאני כותבת, המילים נאבקות בי. אחת נדחפת רוצה להראות עצמה כבר, והאחרת – הססנית, אינה יודעת אם ראוי שתיראה כמות שהיא ליד המלים האחרות, היפות. ואני כותבת ומשנה, מנסה לפשר ביניהן למצוא איזון, ושוב משנה. לפעמים המילים מתחבאות ממני, ומילים אחרות מוצאות מקומן במשפט שכתבתי. אבל אני חשה את אלה ההססניות, הביישניות, יודעת כי מקומן עמי ומחפשת אחריהן, ואינני מוצאת לי מנוחה. פעם אחת כל כך התרגזתי עליהן, על המילים שהתחבאו ממני, וחשבתי לי כי הן אינן הססניות כל כך, או ענוות כפי שחשבתי קודם. הן מכירות היטב את ערך עצמן, כך חשבתי ברוגזי, ענוותן רק מדומה היא ומסווה להתנשאותן, ואת, לכי חפשי אחריהן. והנה עכשיו אני כותבת, ובקלות. המילים קולחות להן ואינן מתקוטטות יותר זו עם זו, ואני אינני מסוכסכת עמן יותר. המשפטים סדורים ובהירים, הכול צלול כל כך, ברור, רציף והגיוני. ואף כי זה מדהים אותי, אינני מתעכבת לפשר החידוש הזה, אלא ממשיכה לכתוב. רוח קלה מרעידה את הווילון, עוברת ומלטפת בעדינות את שערי, את לחיי, את מצחי, כמו יד רכה של אם אוהבת, ואני מחייכת אליה וממשיכה לכתוב ללא הפוגה, ללא מאמץ. כשהתעוררתי, זכרתי את תחושת הנעימות, את הסיפוק השקט של סיום הכתיבה, כה יפה ונכונה בעיני העצומות. אבל לא זכרתי את הסיפור עצמו.
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |