שטיח זהב

במפתן הדלת, על שטיח זהב היא עומדת,
יורדת על ברכיה, מבקשת מחילה,
ומולה כל ההמון מסתכל,
ואם היא לא יכולה, בשבילה נזיל דימעה,
וכקרע על פני האדמה, מאשימה את עצמה על כל שקרה.

ואת השמיים חותך עלה זית בודד במבט חטוף למטה,
אדישות וצבעים מוכרים מנופף בעליו וממשיך הלאה,
יבוא היום וניתכסה בשמיכת זיכרונות,
שכבה ועוד שכבה על אדמת האבות,
אדמה מלאת שורשים חזקים, אשר מושתתים על חולשות ילדים.

יבוא היום וישב הזקן במפתן הדלת,
יספר אותו סיפור כי בליבו נחרט ויאמר:
אז תבכה כשהשמש מזילה פה דימעה,
מביטה על כל העולם, יודעת טוב מכולם,
ולכן מזילה פה דימעה,
והגשם בחוץ מציף את הכל,
זהו מבול של שנות האלפיים,
הרעים צפים אל על למרום,
ואתה שוקע כפליים.