סיפורים

אור מתוך האפלה - פרק מתוך סיפור שאני כותבת בימים אלו.

אור מתוך האפלה / שרון נחום

 

פרק א

 

צלצול הטלפון הטורדני הקפיץ את ג'ונתן  קריין משנתו. השעון על השידה הראה את השעה 02:00 לפנות בוקר. על קוו הטלפון היה אביו ובשורה קשה בפיו.

 

גשם חזק ניתך על הארץ וג'ונתן הנסער ניסה לפלס את דרכו ברכבו לבית החולים המקומי בלונג איילנד.

אביו חיכה לו שם, מראהו כשל איש זקן הרבה מעבר ל – 60 שנותיו, עיניו אדומות וזרועותיו פתוחות לקלוט את בנו.

הרופא יצא החוצה מחדר הניתוח, כובע המנתחים בידיו וארשת פניו אמרה הכל, הן לא שרדו.

"אף אחת מהן?" הזדעק האב.

"צר לי, אך שתיהן נפטרו על שולחן הניתוחים, לא היה סיכוי רב להצילן במצב בו הגיעו.", הניח המנתח יד מנחמת על כתפו של האב.

ג'ונתן סרב להאמין, הוא לא התחיל אפילו לקלוט. לפני כשעה ישן שנת ישרים, חסרת חלומות. אמור לקום לבוקר של שמחה, יום כלולותיה של אשלי, אחותו היקרה, אחותו התאומה שלא נפרד ממנה מאז יום לידתם. הרי רק בעקבות נישואיה הקרבים ועזיבתה את הבית, החליט אף הוא שהגיע העת לעבור לדירה משלו, אבל לרגע לא חלם על היום בו לא יוכל לראותה לעולם.

הוא הרגיש את הגוש החונק היטב בגרונו, כתפיו רעדו ולאט החל לרעוד כל גופו, הוא בכה כפי שלא בכה מימיו. בכה על אימו היקרה שאת כל חייה הקדישה לזוג התאומים שילדה אחרי שנים של ניסיונות כושלים להרות ואחרי שכיבה של תשעה ירחים במיטה, לשמור מכל משמר על העוברים שברחמה. אחרי לידתם הקשה שגרמה לה נזקים רבים,  לא יכלה להתעבר עוד.

 

עשרות מלווים, הלכו אחר ארונם של סאלי ואשלי קריין.

ג'ונתן הילך לצד אביו כשראשו כבוש בקרקע. אביו בכה בכי חרישי ללא הפסקה.

הארונות הונחו בצד הקברים הפתוחים והכומר תפס מקומו בראש.

זעקות השבר הגיעו מכיוון ארונה של אשלי, עליו נשכב ארוסה דיוויד גרוסמן, ניתמך על ידי הוריו,  ממאן להשלים עם אובדנה של ארוסתו.

הכומר החל בקריאת ההספד וכשסיים, ביקש לקרוא לאימאם לטובת הספד של העדה המוסלמית.

ג'ונתן ואחדים מהאורחים הרימו ראשם בהפתעה למשמע משפטו האחרון של הכומר.

"ביס מילה" , החל האימאם את תפילתו לעילוי נשמתן של המנוחות.

ג'ונתן הסב את מבטו אל אביו בשאלה, אך אביו רק הניע את ראשו כיודע דבר.

כשחזרו מהלוויה אל בית הוריו, הופתע שוב ג'ונתן, הפעם למצוא סוכה גדולה, בחצר ביתם. הוא שוב נפנה לאביו, הוא הכיר את הסוכה בהקשר של חג יהודי. בדצמבר האחרון, אף הוזמן ביחד עם הוריו לחוג את חג החנוכה בסוכת הוריו של דייויד גרוסמן גיסו לעתיד.

אביו, ביקש אותו להיכנס לסלון הבית והתיישב לצידו לאחר שתלה את מעילו.

"אני יודע שהייתי צריך, לספר לך מזמן", לאחר שתיקה ארוכה החל אביו בוידוי.

"האימאם שנשא תפילה..  זה מפאת כבוד לדתה המוסלמית של אמך. דת שהיא לא רצתה להתכחש לה, אך לא הייתה לה ברירה".

עיניו ופיו של ג'וני נפערו וגוון פניו הפך חיוור, לזה לא ציפה, אך לא הצליח להוציא מילה מפיו.

"אני ואימך הכרנו בישראל. אני הייתי בחופשה עם כמה חברים, בדיוק סיימנו את הק'ולג' וטיילנו בכל מיני מקומות בעולם. בישראל בילינו סופשבוע בחוף הים בתל אביב ואמך ששמה היה אז סלמה, שהתה שם אף היא, בביקור אצל דודיה שגרו ביפו. היא כבשה אותי ישר ביופייה האותנטי, שוחחנו ארוכות והיא סיפרה לי שהוריה פלשתינאים הגרים בשטחים ובחופשות הם שולחים אותה לשהות אצל דודיה הישראלים. התאהבנו נואשות והיה לנו מאוד קשה להיפרד כשחזרתי לארצות הברית, מבטה הכהה היפה במסגרת ריסייה הארוכים, גילו לי את כל צפונות ליבה אליי. מהר מאוד חזרתי ארצה ואיתרתי אותה, ידעתי שאני חייב לחזור איתה הביתה, הוריה התנגדו נחרצות, אך הם היו משפחה ענייה מאוד, האם הייתה רק בת 35 והיו להם כבר עשרה ילדים, כולל אימך. הבטחתי להם שאדאג לביתם ואף להם אשלח כסף לשיפור חייהם הקשים ולבסוף הם התרצו והבאתי את אמך הנה. שלחתי להם סכום כסף נכבד, אך במשך השנים הקשר עימם נותק, אמך שינתה את שמה לסאלי, כך הרגישה נוח יותר, אני לא עמדתי בדרכה בכל החלטה שעשתה, גם כשנולדתם אתם, בחרה לגדל אתכם כנוצרים ולא כמוסלמים, אני מניח שרצתה שתמיד תרגישו בבית כאן  בארצות הברית ולא כמוה שאמנם השתלבה יפה, אך תמיד הרגישה כמהגרת.

"אני לא מבין, איך לא סיפרתם לנו, לפחות שנדע?! לא הייתם חייבים לגדל אותנו כמוסלמים אך לפחות לספר לנו! זו הזכות שלנו לדעת.", ג'ונתן היה מזועזע מהגילוי. הוא הרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו, חצי מהזהות שלו הייתה עלומה בפניו עד לרגע זה.

"בני, הצדק עימך, אין לי ספק בכך. צר לי שאתה מגלה זאת בדרך זו."

"ואשלי, מתה מבלי לדעת שהיא חצי מוסלמית..  ובכלל הייתה אמורה להתחתן היום עם יהודי!  אתה קולט את זה אבא?", מיאן ג'ונתן להירגע.

" אשלי ידעה..  נאלצנו לגלות לה  כשראינו שהקשר עם דיוויד הופך לרציני. גם משפחתו ידעה ובתחילה היו ניסיונות להפריד בניהם, בייחוד מצד דודיו של דיוויד שהם יהודים אדוקים בדתם, אך דיוויד התעקש עימם ולבסוף הוריו כיבדו את רצונו, אך הדודים ניתקו עימו ועם הוריו את הקשר".

"איך אשלי, לא סיפרה לי, אם ידעה?!  סיפרנו הכל אחד לשני".

"היא נורא רצתה וכמעט עשתה זאת, אך אמך עצרה אותה, היא פשוט כל כך דאגה לך..  רוב חבריך הם יהודים וחשבה שהגילוי לא יעשה לך טוב.", ניסה האב לפייס את בנו.

"ומה פשר הסוכה הזאת עכשיו, אולי אני גם רבע יהודי?", ניסה עדיין להראות  עד כמה אינו שבע רצון מההחלטות שעשו בעבורו הוריו.

"זוהי סוכת אבלים, מנהג מוסלמי. אל הסוכה מגיעים מנחמים שהכירו את המת במטרה לחלוק לו כבוד אחרון, בסגנון השבעה של היהודים."

ג'ונתן שתק, הוא ניסה לעכל את כל המידע הכבד ששמע עכשיו, אך אביו הפציר בו לקום ולצאת אל סוכת האבלים.

"עוד יהיה לך זמן רב לחשוב בזה. סוכת האבלים היא לא רק כדי לחלוק כבוד לאמך ולאשלי. אנשים מגיעים גם כדי לכבד אותנו באבלנו ומן הראוי שנצא לשבת עימם."

ג'ונתן קם למרות שהרגיש, שאינו מסוגל עכשיו להתמודד עם אף אחד, האובדן הגדול בחייו והגילוי כי חי בשקר הותירו אותו שבור לחלוטין.

 

                                                *                           *

                                                         *

 

השוטרת חמורת הסבר, סימנה לג'ונתן להיכנס.

משרדו של החוקר הראשי במשטרת המחוז, נראה כתמול שלשום, בשנה האחרונה ג'ונתן ביקר שם מספר פעמים לא מבוטל. אך פניו של החוקר בראיינט לא היו כתמול שלשום,

וג'ונתן חכך בדעתו אם עליו לשמוח, האם ייתכן שסוף סוף נמצאו המרצחים הנתעבים?!

 

לאחר חילופי ברכות של נימוסים, לקח החוקר נשימה ארוכה.

"מר קריין, קראתי לך היום, כדי לבשר לך שהתיק ברצח סאלי ואשלי קריין נסגר מחוסר עניין לציבור", בראיינט לא הרים את מבטו אל ג'ונתן, ניכר היה כי לא אהב את התפקיד שהוטל עליו על ידי מפקד המחוז.

 

"חוסר עניין לציבור???", הזדעק ג'ונתן וקם ממקומו.

אימי ואחותי נרצחו בדם קר ואתה אומר לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור?

שנה שלמה אני חורק שיניים, אבי קיבל אירוע מוחי ואינו מתפקד ואתה מעיז להגיד לי חוסר עניין לציבור???", ג'ונתן היה אדום כולו.

"תראה, מר קריין, אני מבין לליבך וצר לי מאוד על אביך, אך... ",  בריינט לא הספיק לסיים את דבריו.

ג'ונתן עזב את החדר בטריקת דלת.

 

©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.

 

תגובות