חורזת החרוזים
תמר כהן
בוקר אחד, ללא התראה מוקדמת חשתי מאד לא טוב והתקשרתי מיד לרופא שלי. הוא לא היה.
"הוא בבית חולים עכשיו", אמרה לי האחות שבמשרדו. היא הרגיעה אותי וקבעה לי תור לארבע אחר הצהרים.
המשכתי בעיסוקי, נקיון קצר במטבח הקטן שלי ופתאם חולשה, ואני נופלת, ואחר כך חושך מוחלט.
ֶֶֶ
אני שוכבת במיטה הזאת כבר הרבה זמן אבל אינני יודעת כמה, וזה לא מפריע לי. ואינני יודעת אם יום עכשיו או לילה, החדר תמיד מואר. אינני יודעת גם אם קיץ עכשיו אביב או סתיו או אולי חורף. הרבה אנשים באים הנה. לפעמים הם עומדים סביב המטה שלי, כולם לבושים באיזה חלוק בהיר, ומוציאים קולות שאינני מבינה. אחר כך הם הולכים ואני נשארת לבד במיטתי.
לעתים קרובות מאד באה אשה אחת, קטנה, שיש לה שער אסוף, ועינים קטנות. היא עושה לי כל מיני תרגילים ואחר כך מעסה את רגלי ואת ידי. התרגילים האלה כואבים, ואני מנסה לומר לה, אך מה שיוצא לי זה "ררר" כזה ואני מפסיקה. גם היא. ואז היא מוציאה קולות משונים ברצף כזה, אולי היא מדברת ואומרת לי כל מיני דברים שאינני מבינה. אני חושבת שהיא מבינה אותי. לעתים קרובות היא נושקת לי ואז אני מריחה את גופה.
בהתחלה כשהיא רק התחילה לבא היה נדמה לי שיש דמעות בעינים הקטנות שלה אבל עכשיו כבר לא, וזה טוב. היא גם מסרקת אותי. אינני אוהבת שהיא מסרקת אותי. זה כואב ואז אני עושה את ה"ררר" שלי והיא מפסיקה, והפה שלה נמתח. אולי זה חיוך. ולפעמים היא עוזרת לי לקום מהמיטה, ושמה אותי באיזה מין כסא ודוחפת. המסדרונות ארוכים וכהים ואני דוקא אוהבת את זה שהיא דוחפת אותי כך. ולפעמים היא דוחפת אותי ואת הכסא החוצה. אני לא אוהבת להיות בחוץ. האור חזק מידי ומסנוור וכואבות לי העיניים. אני מנסה לומר לה. אבל האשה הזאת מוציאה קולות, נעימים דוקא, ושוב היא מעוה את פרצופה והפה שלה נמתח ונפתח. כשהפה שלה פתוח השיניים שלה נוצצות קצת. אחר כך היא דוחפת אותי חזרה לבנין, ולחדר ואז עוד משהי בחלוק בהיר מגיעה ושתיהן נושאות אותי למיטה ואני מתרווחת לי. היא נושקת לי שוב ואחר כך יוצאת.
ֶֶֶ
"לקחת את הכביסה שלה, גברת ברמן?", שואלת האחות.
"כן. ושמתי את הכביסה הנקיה בארונית שלה. תגידי לי בבקשה, ד"ר גרין נמצא?"
"לא. הוא במחלקה אחרת. את רוצה לחכות לו?"
"לא. לא היום. רק רציתי לדעת מה קורה עם הבדיקה החשובה שהוא אמר שיעשה?"
"אשאל אותו. בקשר לעובדת הסוציאלית שביקשת לראות, היא תהיה רק מחר."
"אז אראה אותה מחר. רק תגידי לה שארצה לראות אותה. זה חשוב מאד לגבי העתיד של שרה."
ֶֶֶ
אני שוכבת במיטתי ושומעת כל מיני קולות שעולים מהמסדרון. אינני יודעת מה הם ולא איכפת לי. אני שוכבת כך כבר הרבה זמן ורוצה לזוז אבל ידי ורגלי לא נשמעות לי. מתי כבר תגיע האשה הזאת שמטפלת בי? הנה, בכל זאת הצלחתי לזוז קצת. כנראה שהתרגילים והעסוי עוזרים. מה זה? משהו נוזל לי בין הרגלים ומלכלך את הפיג'מה שלי. גם את הסדין. יש לזה צבע מוזר, כמו חלק מהפרחים בחוץ. שהיא תגיע כבר. אני זזה מעט במיטתי שוכחת מהנוזל המשונה. הנה היא הגיעה, נושקת לשערי ומתחילה לעסות. היא רואה את הנוזל שבין רגלי, מפסיקה, יוצאת, וחוזרת עם עוד משהי ושתיהן מרימות אותי ומעבירות לכסא. הן עסוקות עכשיו סביב המיטה הריקה, מחליפות קולות ביניהן, ואני אינני מתלוננת. טוב לי כך.
כשגמרו, האשה הנחמדה שמטפלת בי דוחפת אותי בכסא לאורך המסדרון הארוך. בסופו יש חדר גדול ומואר ויש בו שולחנות ארוכים ויושבים בו כל מיני אנשים, חלקם ליד השולחנות. הם נראים לי זקנים ומרוטים. אשה אחת, צעירה, ניגשת אלינו ומקרבת את הכסא שלי לשולחן אחד. אני מסתכלת אל המטפלת שלי והיא מחיכת אלי. האשה הצעירה שמה לפני קופסת קרטון ובתוכה חרוזים גדולים בצבעים שונים. היא מראה לי עכשיו איך בכל חרוז יש חור ואיך להשחיל את החוט העבה בחור. אני מחכה, מסתכלת עליה, לא מבינה מה היא רוצה. היא שוב מראה לי ואז לוקחת את ידי, שמה בתוכה את החוט העבה וביחד אנחנו משחילות חרוז אחד ואחריו עוד חרוז. בתנועה מכנית אני חורזת עכשיו, לבדי, עוד חרוז והאשה הצעירה מחיכת אלי. עוד חרוז. אני מרימה את עיני אליה והיא מחיכת, ואחר כך הולכת לאנשים האחרים שמסביב לשולחנות. אני משחילה עוד חרוז ועוד אחד, שורה ארוכה של חרוזים ואינני יודעת מתי והאם להפסיק. אני מסתכלת אל המטפלת שלי. והיא, בתנועה עדינה לוקחת מידי את החוט הארוך שחרוזים רבים מושחלים עליו, קושרת, ומניחה אותו מסביב לצוארי.
היום כשהיא באה וגמרה לסרק אותי, היא מושיבה אותי בכסא ודוחפת במסדרון הארוך לעבר החדר הגדול והמואר, אבל היא דוחפת לאט יותר ובמאמץ. אני יודעת כי אני שומעת אותה מתנשפת. ובחדר אותם אנשים ואותה אשה צעירה שמביאה את קופסת הקרטון עם החרוזים ואני מיד מתחילה להשחיל.
וכשאני רואה שיש הרבה מאד חרוזים על החוט העבה אני מפסיקה ומחכה שהמטפלת שלי תבוא ותכרוך אותם סביב צוארי.
ֶֶֶ
"שמעת? גברת ברמן נפטרה".
"חבל. אז משהי אחרת תצטרך לקחת את שרה לרפוי בעיסוק".
"מסכנה. לא היה לה אף אחד חוץ משרה."
ֶֶֶ
משהי אחרת באה היום. היא מסרקת אותי ועושה לי את התרגילים, וכשזה כואב לי אני עושה את ה"ררר" שלי, אבל היא לא מפסיקה ולא מחיכת אלי. וכשהיא מעסה את ידי ואת רגלי יש לה ריח אחר, מתקתק כזה. והיא גם לא נושקת אותי. היא לוקחת אותי בכסא לחדר הגדול ואני משחילה ומשחילה.
פעם ידעתי לצעוק את כאבי. אחר כך באו קטעי גניחות, אנחות צורמות, ונאקות. ועכשיו אני מחיכת, כל היום, לכל אחד. אולי אוכל פעם לצעוק שוב. ובינתים אני חורזת ומשחילה, משחילה וחורזת ולא יודעת מתי להפסיק ומתי יגיע הסוף
פברואר 2007
