סיפורים

אלדד

הייה זה יום חמים ונעים .

טיילתי על החוף.

שמעתי קול מאחורי.

הוא קרא :

"רותם?"

הסתובבתי אחורה כדיי לראות מי קורא בשמי.

ראיתי אדם זר הוא לבש חולצה כחולה של פומה ומכנס שחור עד הברך, פניו היו לא מגולחות ,

ועיניו היו ירוקות.

"סליחה, מי אתה?" שאלתי בנימה דיי חמודה שיכלה לגרום אפילו לי להתמוגג.

"אלדד" הוא אמר "את ממש מוכרת לי ואני יודע את השם שלך אבל אני לא יודע מאיפה אני מכיר אותך?!".

הסתכלתי לעיניו שהיו נראות לי מוכרות למדיי, לפתע ידעתי זה אלדד מהצופים! היינו ביחד במחנה קיץ לפני כמה שנים והוא הייה בשבט לידנו, הוא ניסה להתחיל איתי ואני דחיתי אותו.

"אני יודעת מאיפה אני מכירה אותך" אמרתי לו בקול שובב.

"מהצופים!"

"נכון!,, נראית לי כל כך מוכרת אבל לא יכולתי לנחש שאת משם שכחתי מאיפה אני מכיר אותך לגמריי!" הקול שלו הייה כל כך מתוק, הוא נראה לי כמו שחקן בסרט רומנטי שמנסה להתחיל עם בחורה.

אלדד הציע לי לצאת איתו היום בערב למסיבה "יש לחבר שלי יום הולדת היום ואנחנו עושים לו מסיבת הפתעה- חיים שכאלה."

"אבל אני לא יודעת, זאת אומרת אני לא מכירה אותו, ואני בטח ירגיש לא קשורה" אמרתי.

"אני חושב שאת כן קשורה את מכירה את עוזי? הוא גם הייה באותו שבט שלנו מהצופים."

חשבתי לעצמי "עוזי? עוזי!"

"בטח שאני מכירה אותו עוזי הגבוה שהייה מביא בלוני מים וזורק על הבנות בשביל למשוך צומת לב??"

 " כן! " אלדד אמר "איזה זיכרון מצוין יש לך! , עברו כבר איזה 10 שנים !"

אלדד כזה מתוק חשבתי לעצמי איך יכולתי לדחות אותו אז? אני חושבת שבעיקר..בגלל המראה של אז.

הוא היה מלא חצ'קונים והייה לו גם קול מוזר: בעיקרון כל המאפיינים של גיל ההתבגרות.

אלדד אמר שאני יתאים למסיבה ואני יהיה אחת מ" קולות העבר" שהם עושים לו.

הסכמתי לו.

החלפנו מספרים וכתובות וקבענו שאלדד יבוא לאסוף אותי מהבית היום בשבע.

כל כך התרגשתי.

לא בגלל שמישהו התחיל איתי כי זה דבר לא מיוחד כל כך בשבילי אלא בגלל העובדה שמישהו כזה התחיל איתי!

הוא הייה כל כך יפה וגבוה (שזאת דיי בעיה בשבילי למצוא מישהו כזה שיתאים לגובה שלי- אני מאוד גבוהה).

הגיע השעה לצאת, ההתרגשות אצלי הרקיע שחקים מרוב פרפרים בבטן לקחתי כדור בתקווה שהוא אולי יעזור לי עם הכאבים המוזרים הכואבים אך הנעימים באלה  ישכחו ממני.

יצאתי החוצה.

לבשתי  שמלת וי שחורה מכופתרת מאחורה וענדתי מחרוזת אדומה שהתאימה לי בדיוק לנעליים.

אספתי את השיער בסיכת פרפר מיוחדת וחיכיתי להסעה שלי- אלדד.

אלדד הגיע במכונית ספורט שחורה ויפה הוא הייה לבוש בחליפה שחורה עם חולצה מכופתרת בצבע  ירוק. גוון שהתאים לו לעיניים.

הוא יצא מהמכונית ופתח לי את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי.

נכנסתי למכוניתו היקרה, והוא אחריי.

הגענו למקום האירוע.

הייתי זו מסעדה יפיפייה בצפון תל אביב.

נכנסנו המקום הייה מלא באנשים שלא הפסיקו להתרוצץ  ברחבי המסעדה.

חיכינו כחצי שעה ועוזי הגיע.

כולם צעקו לו מזל טוב וזרקו עליו בלונים.

אני כמובן לא זכיתי לראות זאת.

הייתי מאחוריי  "הקלעים" בשביל הקול הנסתר.

כעבור כמה דקות ציווה קול נשי להירגע ולשבת ההופעה תתחיל.

נכנסו קול  קול עד שהגיעה תורי עליתי לבמה.

ועוזי התחיל לשאול אותי שאלות( הוא לא ראה אותי-הוא הייה עם הגב עליי)

הוא גילה –

"רותם!" הוא צעק הסתובב והביא לי חיבוק מועך  אני ועוזי היינו ידידים ממש טובים בכל המסעות של הצופים.

שנינו היינו במין "וועד צופים" שכל חודש מתכנסים כל מחוז דרום ויש ישיבה ששואלת אותנו מה אנחנו רוצים שיקרה,מה לשנות, המסלול של הטיולים ודברים מסוג זה.

הייתי שמחה שעוזי זיהה אותי.

הרגשתי יותר שייכת.

בהמשך המסיבה הייה מהנה ,כל האורחים רקדו דיברו וצחקו.

בסוף אלדד אמר שהוא כמובן יקפיץ אותי הביתה.

הגענו לבית שלי פתחתי את הדלת של האוטו  ויצאתי לכיוון הדלת של אלדד.

הוא פתח את החלון.

אמרתי לו שמאוד נהניתי.

הוא התקרב עליי ונישק אותי נשיקה חטופה על הפה.

חייכתי לו חיוך סקסי ביותר והלכתי לכיוון הבית שלי.

יום אחרי אלדד לא התקשר גם באותו שבוע לא.

לאחר הרהורים דיי רבים החלטתי להתקשר אליו.

יכול להיות שהוא אוהב בנות  יוזמות.

הרמתי את השפופרת חייגתי את המספר:

0546784987

"הלו" ענה קול חמוד במיוחד.

"שלום, מדברת רותם. זה אלדד?" שאלתי.

"כן, היי רותם מה שלומך?" הוא שאל.

"אני מצוין ואתה?" שאלתי.

"אני בסדר גמור, אני מצטער שלא התקשרתי כל השבוע. פשוט נאבד לי המספר שלך, כנראה הכנסתי אותו בטעות לכביסה" אבן גדולה ירדה מליבי... זה לא שהוא לא רצה להתקשר זה שהוא לא יכל!

"תגיד בא לך להיפגש היום בערב?" שאלתי אותו.

"בשמחה! הוא ענה לי!"

הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלו בדירה בשעה שמונה.

הגעתי בכמה דקות איחור...(איחור אופנתי) ודפקתי בדלת.

אלדד פתח לי את הדלת וחייך חיוך גדול.

הוא נתן לי נשיקה בלחי הכניס אותי וסגר את הדלת אחריו.

הוא הוביל אותי לסלון .

"איזה יין את רוצה אדום או לבן?"

"לבן עניתי."

הוא מזג לי והלך למטבח...סידורים אחרונים לקראת האוכל.

"בואי לשולחן האוכל מוכן."

קמתי לעבר השולחן ואלדד גרר את הכיסא אחורה ונתן לי לשבת.

הארוחה הייתה מצוינת לא יכולתי להסיר את עיניי מפניו המתוקות של אלדד.

הוא הבחין בכך.

"מה?" הוא שאל.

"כלום, אתה סתם פשוט כזה חמוד שאתה אוכל."

"וואלה" הא ענה לי.

הערב כשצפינו ביחד בסרט רומנטי ושתינו יין לאור נרות.

הטלפון צלצל.

"רק שנייה" אמר לי אלדד.

הוא קם מהספה וענה לטלפון.

"הלו?" הוא אמר.

"דורית אני לא יכול לדבר כרגע. אני עסוק לא דורית זאת לא בחורה. דורית אני לא יכול לדבר ניפגש בתאריך הקבוע  במקום הקבוע ,ביי ביי."

"מי זאת הייתה?" שאלתי את אלדד.

"זה הייה חבר שלי יוסי."

לא הבנתי את אלדד. מה הוא חושב שאני לא מבינה שזו הייתה בת! ממין נקבה!
מה אני נראית לו מטומטמת!?!?!?!?

הגיע השעה 12 אמרתי לאלדד שמצפה לי יום עבודה ארוך מחר, והלכתי.

עברה כבר שנה ארוכה שבה הייתי חברה של אלדד.

עברנו כבר לגור ביחד.

הכרנו את ההורים.

יש לנו חברים משותפים.

ואנחנו פשוט כבר זוג.

אני כבר שחכתי לגמרי מאותה שיחה מוזרה.

רק שדבר אחד בא להזכיר לי אותה שנית.

 

הייה זה ערב לבן..אני מכנה אותו כך משום שהכוכבים זהרו בשמיים והירח הייה מלא.

ישבתי לי במרפסת עם כוס קפה ביד וקראתי עיתון.

צלצול הטלפון נשמע מתוך הבית.

"אלדד" צעקתי "תענה לטלפון" הוא לא ענה.

הנחתי את הכוס והעיתון ועניתי לטלפון.

הרמתי את השפופרת.

קול חביב של אישה ענה לי.

"מחר בשעה 11  בלילה במקום הקבוע."

השיחה נותקה.

לא הבנתי את פשר השיחה הקצרה והמוזרה.

חשבתי שזאת בטח טעות במספר.

הלכתי לחפש את אלדד.

הוא הייה בחדר הוא נרדם על המיטה.

כיסיתי אותו בשמיכה ונכנסתי גם אני לשינה עמוקה.

הגיעה הבוקר הציפורים צייצו ואלדד הביא לי כוס תה למיטה...כמו בכל בוקר.

"בוקר טוב" לחשתי לו באוזן ונתתי לו נשיקה.

"בוקר טוב" הוא החזיר לי.

"אני הולך לעבודה, אני יחזור מאוחר היום יש לנו ארוחה עסקית ואני יחזור בסביבות  השעה 10."

"אוקי" אמרתי לו ושלחתי לו נשיקה באוויר.

הוא הלך , נשארתי לבד ביומי החופשי- יום שישי.

שכבתי במיטה וראיתי טלוויזיה.

הטלפון צלצל ורצתי לכיוון הסלון בתקווה שאני יספיק לענות.

לא הספקתי, אפילו כבר הספיקו להשאיר הודעה עד שהגעתי.

"יש לך הודעה חדשה"

אמרה המזכירה האלקטרונית.

הקשבתי להודעה.

"אני מצטערת, לא היום ב-11 עוד שעה בפארק ברחוב בצלאל "

זאת אותה איזה מאתמול...אולי זאת בכלל מישהי שאני מכירה ...או אפילו אלדד.

החלטתי ללכת למקום שהאישה המסתורית הזכירה.

התלבשתי  וירדתי למטה לאוטו.

הגעתי לפארק , ישבתי בספסל מחכה ומחכה.

עברה שעה קלה אבל איש או במקרה הזה אישה לא הופיע.

קמתי בדרכי לאוטו כדיי ללכת חזרה הביתה.

לפתע ראיתי חבילה גדולה ועליה כתוב "רותם"

הרמתי את החבילה וסחבתי אותה למכונית.

הגעתי הביתה ולקחתי אותו לדירה.

נכנסתי פנימה והנחתי את החבילה בסלון.

ישבתי על הספה ופתחתי את החבילה הגדולה.

הייתה קופסא ענקית בצבע כחול ועל הקופסא בתוך ריבוע אדום הייה כתוב "רותם...בקופסא הבאה תמצאי כל מה שתצטרכי למשימה הבאה שלך."

אני דיי חושבת ששכחתי לספר לכם...

 אני סוכנת חשאית.

פתחתי את הקופסא.

הייה שם ציוד מרהיב שכל סוכן כמוני יכול רק לחלום עליו.

כל הציוד החדיש והמתקדם ביותר.

בתוך הקופסא הייתה מעטפה.

פתחתי אותה וקראתי את המכתב:

"רותם.

מדבר אייל סוכן סמוי מחלקה 3 ג'.

המשימה הבאה שלך מתחרשת בתל אביב.

כך שאת לא צריכה לנסוע שוב ברחבי הארץ ולהסביר לבעלך בשקרים ובתירוצים את סיבות היעדרותך.

בחודשים האחרונים יש פריצות רבות לבנקים.

כמו שבטח קראת בעיתונים.

אנחנו צריכים למצוא את החבורה של הפושעים הזאת.

המידע היחידי כרגע שיש לנו עליהם הוא:

לחבורה שלהם קוראים " מסע עסקים" אנחנו משערים כי יש משמעות רבה לשם הזה.

הם חבורה של חמישה אנשים כולם גברים.

הם נוהגים לשבת במסעדה הנקראת  'אווזי'  היום הם צריכים להיות שם בערב בשעה 8 .

את צריכה להיות שם.

אני ישתדל להעביר לך כל פרט חדש על החבורה.

בתודה אייל."

 

לקחתי את החבילה ביד והלכתי לחדר הכביסה.

לחצתי על הכפתור שמפעיל את המייבש והמעבר הסודי שלי לחדר הסודי שלי נפתח.

הנחתי את החבילה בקצה החדר הקטן.

ואת המכתב הנחתי בתוך תיבת המכתבים שלי.

נכנסתי לחדר הכביסה וסגרתי את הדלת המסתורית מאחורי.

השעה הייתה כבר 6 בערב והייתי צריכה לצאת למסעדה.

התארגנתי במהירות ויצאתי למשימה.

הגעתי לרחוב שבה נמצאת המסעדה ועליתי על הגג בעזרת הציוד המשוכלל שהביאו לי.

נכנסתי לתוך עליית הגג של המסעדה שגיליתי ברישומים של המסעדה שעבדתי בבית.

עשיתי חור קל ברצפה ומשם יכולתי לראות את כל המסעדה.

נכון שזה נשמע מוזר אבל הייתה לי מצלמה מיוחדת שמדביקים לקיר ואתה יכול להזיז אותה לכל מקום בעזרת מחשב נייד.

ישבתי שם חצי שעה מחכה לראות חבורה של חמישה אנשים-גברים.

נכנסו למסעדה חמישה גברים לבושים בשחור והתיישבו בשולחן פינתי.

שני גברים ישבו עם הגב אליי ו3 ממש מולי.

אבל לא יכולתי להסתפק בלראות אותם.

הייתי צריכה גם לשמוע אותם.

שלחתי את  גלעד סוכן סמוי  מחלקה  4 ב'.

עם האזנה עליו.

שמעתי כל מילה ממה שהם אומרים.

אבל זאת הייתה שיחה רגילה למדיי.

"איך עבר היום?"

"אשתך בסדר?"

"מה עם הילדים?"

"הם עדיין גונבים לך כסף?"

לא הבנתי למה שולחים אותי לעקוב אחרי אנשים רגילים.

ניסיתי להסיק מסקנות על האנשים.

לראות אם יש משהו שמסתתר מאחורי הדיבורים האלו ...אבל כלום.

לא עצרתי את הפושעים משום שהייתי צריכה לעקוב אחריהם לראות אם יש אנשים מעליהם.

בוסים כאלה של המאפיה.

המעקב שלי המשיך בדיוק כחצי שעה.

והם כבר הסתלקו מהמקום.

הייתי גם אני צריכה ללכת הביתה.

אלדד בטח כבר חזר.

נכנסתי הביתה.

"אלדד?"

לא ענה לי אף אחד.

חיפשתי בבית אבל אלדד עדיין לא הגיעה.

נכנסתי להתקלח וכשיצאתי אלדד כבר הייה בבית.

"איך הייתה הארוחה?" שאלתי אותו.

"בסדר גמור" הוא ענה לי..."אני גמור מעייפות...אני הולך להתקלח ולישון."

"טוב" לחשתי לו.

"לילה טוב".

"לילה טוב" הוא ענה לי.

הגיע בוקר יום שבת אני ואלדד גמורים מעייפות של העסקים מאתמול בערב.

הטלפון צלצל.

אלדד ענה.

"דורית, זה לא זמן טוב..ניפגש שוב בשבוע הבא במקום הקבוע."

השיחה נותקה.

זאת אותה דורית מהשיחה לפני שנה!

"אלדד....מי זאת דורית?" שאלתי אותו.

"דורית.?....זאת...ידידה וותיקה."

"אז למה אתם נפגשים כל שבוע אם זאת ידידה וותיקה?"

"כי ....אנחנו עובדים ביחד."

"רגע תחליט זאת ידידה וותיקה או שאתם עובדים ביחד?"

"גם וגם".

"טוב.." עניתי לו...ידעתי שהוא משקר...ראיתי לו את זה בעיניים.

עברו שבועות רבים שבהם אני עקבתי אחרי החבורה בכל מיני מפגשים במסעדות בתי קפה ואפילו בבתי מלון.

גיליתי שהם מתכננים שוד בנק ביום חמישי בשעות הצהריים.

הגעתי לבנק ביום חמישי בבוקר סקרתי אותו ומילאתי אותו במצלמות.

חיכיתי שם כמה שעות תוך כדיי שהתחזתי לעובדת  בבנק.

השודדים הגיעו כולם לבושים בשחור הם היו רק ארבע.

כנראה אחד חיכה להם באוטו כדיי להסיע אותם בסוף השוד.

"כולם להרים ידיים!" אחד מהם צעק.

כל האנשים מבוהלים עמדו חסרי ישע.

הרמתי את הרובה שלי ועמדתי על השולחן.

"אף אחד לא לזוז!"

"עכשיו יכנסו לכאן צוות שלם של סוכנים משטרתיים. "

"אף אחד לא לזוז אחרת אני הורגת את כולכם אנשים בשחור!"(הכוונה הייתה כמובן לפושעים)

כל השוטרים נכנסו לתוך הבנק ורוביהם מכוונים לכיוונם של הפושעים.

"תורידו את המסכות."

אחד השוטרים צעק.

הפושעים לא זזו.

"תורידו את המסכות!"

הוא צעק בשנית.

הם התחילו אחד אחד להוריד את המסכות.

כולם הורידו אותם חוץ מאחד.

"תוריד את המסכה! עכשיו!"

צעק בשלישית.

הוא הוריד את המסכה.

"אלדד?!?!?!" צעקתי.

"מה אתה עושה פה!?!? אלדד?!" התחלתי לבכות הבנתי הכל...אלדד הוא אחד הפושעים.

נשברתי מול עייני כל השוטרים הסוכנים הפושעים והאזרחים התמימים.

נשברתי ובכיתי .

ראיתי את פניו של אלדד כשעצרו אותו.

הוא שתק.

לא הוציא מילה.

לא כאב.

לא שמח.

לא בכה.

לא הראה רגש בכלל.

עברו כבר שבועיים מאד המעצר של אלדד.

אני לבד.

כל היום בבית ממררת על מה שקרה באותו יום בבנק.

אני כבר מודעת לזה שהמצב לא יחזור לקדמותו.

מודעת יותר מידיי.

 

תגובות