חזרה ליצירות
סיפורים

עכבר נפשי

טלילה שיר | (03/02/2007 14:07) | 115 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

עכבר נפשי

 

 

הילד הקטן שלי חולה. הוא לא יוצא מהמיטה . שבועות, אולי חודשים.
 

הוא מסריח.

הוא ניגש לאמבטייה. שמעתי את המים זורמים. ארבתי לו שוב. הוא עמד שם. מביט במים. הוא לא נוגע, רק מביט.
"אני אוהב להביט במים", הוא אומר. טובל אצבע כדי להראות נכונות. טובל ושוב מביט.
"אני שונא להתרחץ" הוא אומר. "אני אוהב להביט בטיפות". אני יודעת. אני נכנעת.
הוא מסריח. כל כך מסריח. הוא נראה כמו עכבר אבוד. ואני אוהבת אותו כל כך. הוא העכבר הנפשי שלי. איך אעזוב אותו.

"צא קצת החוצה" אני מציעה. הוא מביט בי ושותק.

הוא מכורבל. בוהה.
הסדין קרוע.
"תתלבש", אני מתחננת. "יום יפה בחוץ. תראה קצת אנשים".
" הם לא אינטלגנטים" הוא אומר, "ואני לא יכול לצאת. אני משותק".
"צא מהשיתוק, ילד חמוד שלי. אתה חכם, יפה, מבריק. יש חיים בחוץ".
שתיקה.
שתיקות ארוכות.
אני מגישה אוכל, מדברת. מדברת אל הקיר.
מיום ליום הוא נראה יותר מוזנח. חיוור, אפתי.
אם אלך, הוא לא ירגיש בחסרוני.
הוא לא צריך דבר. מחשבות שבינו לבינו ממלאות אותו. אין שם מקום בשבילי.
הלב נצבט. אני כל כך אוהבת אותו. ילד יפה שלי.


הילד שלי כבר בת עשרים ושמונה. היא אוהבת מישהו אחר.
בקרוב הם ינשאו והיא עדיין במיטה.
שנה עברה. 
הוא עסוק במטבח. מגיש ארוחה.
הילד שלי שוכב במטה.
שותק.

לפני שאני פונה והולכת, הוא שואל: "אני עוד התינוק שלך? אתה אוהב אותי"?
מה אענה לו, לעכבר הנפשי שלי?
לבי שותת דם. והפעם, אני שותקת.
עדיין שותקת.



תגובות

חזרה ליצירות