סיפורים

לסגור מעגל (סיפור בשני חלקים)

(חלק א')
----
כך מוטל בינינו הזמן,
השנים אשר זב דמן,
המת היקר,הזמן,
תהא נשמתו צרורה...
 
ואנחנו משני עבריו
כאויבים אחרי הקרב,
ומתינו בשדה הקרב
ואין כפרה.

(מתוך: אחרי עשרים שנה, מאת ל. גולדברג)

יעל הופתעה לראות את החבורה הפאטתית, שהתאספה באחת מפינות חדר-האוכל בקיבוץ. הם לא התחבקו ובוודאי שלא התנשקו, כמנהג הימים האלו, אלא לחצו ידיים. ברשמיות או בחום, בירכו לשלום איש את רעהו והגניבו מבטים בסקרנות מאופקת, כמנסים לאמוד את השינויים שחלו בחבריהם בחלוף הזמן. יתכן שגם הם כמותה ציפו בניגוד להיגיון, לפגוש אתהילדים מ"קבוצת-תומר" ובמקומם צצו מולם דמויות הוריהם הנבוכים. נזכרה בפני אמה הנשקפים אליה בהסתכלה במראה וידעה, שהיא עצמה נראית כאישה מזדקנת, שבגדיה הרחבים אינם מסתירים את התעבות גופה ואי-אפשר להכיר בה את הנערה הנאה גם ב'בגדי-בוקר' של 'מחסן-ילדים', שלבשו כולם ללא מודעות לדלותם. זיהתה בכמה מהנוכחים זכר לילדים שהיו, אבל עקבות-עברם החריפו את הזרות שחשה. כאילו מעולם לא חיו ביחד כאחים, מתחרים וחולקים ביניהם כמעט הכל, מהיוולדם ל'בית-התינוקות' דרך 'בית-הילדים', עד להתבגרותם וההתרחקות שלהם בגמר שירותם הצבאי, כשכל-אחד מהם פנה לדרכו. לאחר שבגרו והתפזרו, נפגשו כל בני-הקבוצה עוד פעם אחת, ביום השנה לנפילתו של יואש, מאז התראתה באקראי עם חלקם.

מחשבותיה נקטעו, כאשר קרבה אליה אישה נמוכה ועגלגלה כמעט ללא צוואר, שיערה הדהוי גזור מלפנים בקו גבותיה ונופל מאחור ישר עד לכתפיה. רק משהושיטה לה את ידה, ראתה יעל בתוך הפנים האפורים שמולה, את עיניה העגולות והכחולות של גאיה, מוקפות אמנם בעיגולים כהים, אך עדיין קורנות כמו פרחי 'עין-התכלת' הקטנטנים, המנצים בצבע כחול עז במקומות לא צפויים. העיניים, הזכירו ליעל את גאיה הקטנה והשברירית, שבשנים הראשונות של בית-הספר – הגיעה בריצה מבועתת לבית-הילדים, לאחר שנערים שפגשו בה בדרך הבוצית, השתעשעו בהפחדתה באמצעות עיוות פרצופיהם. ילדי הקבוצה התאספו סביבה ועודדו אותה באחווה בדברי התמרמרות על 'הילדים הגדולים' ובתכניות-נקמה דמיוניות. הברית הזו שביניהם חיזקה אותם בהתמודדות עם מכשולים ופחדים, שנתקלו בהם כל יום. ההורים גרו בנפרד מהילדים, ב'חדר' – כפי שכינו את בית-המשפחה, שהיה מדור ללא מים זורמים ובלי מטבח ושירותים, בו ישנו ההורים ובו גם בילו עם הילדים כמה שעות בסוף היום. הוריהן היו שכנים ועם בוא הערב, היו מחכות אחת לשנייה כדי ללכת אליהם ביחד. היו מדברות כל הדרך, מסיחות דעתן מהחושך ומיללות התנים הקרובות והתעודדו למראה האור החיוור שהבליח מחלון 'החדר' ולשמע קולות ההורים.

לאחר שירותה-הצבאי, עזבה גאיה את הקיבוץ, שהיה עני ותובעני והתחתנה עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, שסיפק לה בטחון ומעט נוחות בחיים 'בחוץ'. מאז יעל כמעט לא פגשה בה והחברות של ילדותן גוועה. עתה לאחר ששני ילדיה בגרו, עדכנה גאיה בסיפוק, זמנה מוקדש בעיקר לאמנות. אמרה שהחלה לצייר, "בהשראת נוף-הים – הנרחב והפתוח, השונה לגמרי מהנוף ההררי, הסגור של ילדותנו". בהושיטה ליעל כרטיס-ביקור שעליו הוסיפה בכתב-יד כתובת של גלריה, הזמינה לפתיחת תערוכת-ציורים שלה. יעל נבוכה, לה מעולם לא היה כרטיס-ביקור, כמורה עבדה במסגרת ציבורית ולאחרונה אף התערער מעמדה בביה"ס, בעקבות תמיכתה בתלמידה שהתלוננה בפני רשויות הרווחה על מורה שהשפיל אותה. המנהלת זעמה על "הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה" והיא נותרה מבודדת כמעט, אף שידעה שהצדק איתה, הרגישה מועקה בתוכה, כאילו היא אשמה.

שיערה שכל זה לא יעניין את גאיה – האמנית ובכדי להתאושש, הציעה יעל שיקחו לעצמן שתייה. גאיה נענתה ברצון והן ניגשו לשולחן ארוך, שעליו הזדקר מיחם ולידו מצרכים להכנת שתייה חמה ולאורכו נחו מגשים עמוסים בעוגות, שהפיצו ריח מאפה טרי. בקרבת המזנון, עמדו 'בני-הכיתה' בקבוצות קטנות, בידיהם ספל או צלחת-עוגה ושוחחו בנחת, כאילו מפשירים באיטיות ומתאימים את דמויות הילדים שבזיכרונם, לתבניות הבוגרים הנוכחיות שלהם. שתיהן סקרו את המזנון בחמדה ובעוד גאיה גודשת את הצלחת שבידה במגוון העוגות השונות, יעל הניחה בצלחתה שתי פרוסות שבחרה בקפידה. משסיימו ושמו את כליהן על אחד משולחנות-האוכל, ישבו וגאיה נאנחה בשביעות-רצון: "פעם, אפילו בחלום לא ראינו עוגות כאלה." יעל הנהנה בהזדהות וגאיה המשיכה: "לפני כמה ימים סיפרתי לבן שלי, איך היינו 'סוחבים' דברי-אוכל מהמטבח הגדול שהיה ריק מאדם בלילה ולא פחדנו, כי היינו ביחד" ,סיכמה בנוסטלגיה.

בגרונה של יעל התחיל לגרד משהו, "מזל שאני לא מסמיקה" חשבה לעצמה וכחכחה. דווקא עכשיו זכרה את גניבת הממתקים מקיוסק בראש-פינה, כאשר ירדו להתרענן בחניית-ביניים ממשאית שלקחה אותם הביתה, לאחר כנס במרכז הארץ. נער מבוגר מהם, לימד אותם, להסיח את דעתו של המוכר ו'לסחוב' בזריזות ממתקים מהדלפק בלי לשלם. באותו זמן נהנתה מ'הקונץ' שלמדה ומאווירת הסודיות של שותפים-לפשע, אך זכרון ההנאה הגביר את הבושה שחשה משהתגלה הדבר ומוליק המחנך שלהם דקדק ואמר, שהם לא 'סחבו' אלא גנבו, כיוון שפגעו בפרנסתו של אדם קשה-יום. גילתה, שהיא שונה מרב המשתתפים שלא הוטרדו ממעשיהם וראו בדברי המחנך – צדקנות אופיינית למבוגרים, שאינם ישרים ביותר בעצמם, אך מטיפים-מוסר לילדים. חשה הקלה כשיואש ענה למוליק ברצינות: "הבנו את ההבדל בין 'סחיבה' לגניבה וזה, חשוב יותר מדברים אחרים שלומדים בכיתה" והציע במעשיות, שיעבדו ויחזירו לחנווני את שווי-הגניבה. יואש, המחייך בתום ובתקווה בתמונות הנעורים-הנצחיים שלו, תהתה מה היה אומר וכיצד היה הוא משתנה.

כשראתה שגאיה מצפה לתגובתה, אמרה רק: "יואש חסר". עיניה של גאיה הצטעפו והיא ענתה בקול רועד: "הוא נהרג כשהיה בגיל של יוחאי הבן שלי. אני מנסה לא לחשוב על זה". הן לגמו מהספלים שלפניהן לסילוק המחנק מהגרון.

ינואר 2007

כל הזכויות שמורות למחברת

 

תגובות