בקשי כי תארך דרכך מאוד

בני אדם מוליכים עצמם
בדרכים לא להם,
וגם אני
בדרכי, ממני אני הולכת 

אחריי
כל העצב, הבדידות,
הכאב,
הקסם, העלבון, הציפיה ,
החלומות -
כל הדברים שגם אם אין להם שם,
דימעה יעלו בזכרם.

וכמעט בסוף ,
בשמלת קטיפה שחורה תשתרך
האומללות
ענוגה ודהויית שורשים.

ריק תרמילי מצידה
לאובדים בדרכי,
רק מילים שלא אומר לעולם
רסיסי חיים, פירורים
שנעצתי ברחם אדמה עקרה ,
לסמן מקומות שלא אשוב אליהם לעולם.

לצידי ילך הנוחם המופלא,
נכה-רוח שצילו סדוק, מלטף,
עדיין משקני טיפות אושר.
 
אחרון ההולכים
אתה -
פיסת שיגעון ,
צל אהבה.
 
בני אדם מוליכים עצמם
בדרכים לא להם,
ואני בדרכי,
בין רגבי אשליה, יחפה
עוד מעט
אכרע,
אתעטף בתכריכי אמונה, שאולי
אוכל להמשיך ולחיות
בין המתים.