סיפורים

חריקת בלמים.

חריקת בלמים.

 

העולם עצר בחריקת בלמים ארוכה וצורמת.

כלבים נבחו בעצבנות לשמע הצליל הארוך והגבוה, ציפורים הסתחררו בלהקות מעל גגות, שידורי הרדיו הופרעו בכל התדרים, ציפצופים מוזרים נשמעו במכשירי הטלפון הסלולרים ומכשירי חשמל לרוב, פשוט קרסו תחת העומס של אותה אנרגיה צורמנית ובולמת.

כל מי שעמד או ישב, יכול היה להרגיש את כח הכבידה מושך אותו קדימה, ללא כל יכולת להתנגד, מה שיצר אצל הרבה אנשים התקפי חרדה גדולים.

אנשים ניסו להאחז בדברים ולתפוס יציבות, כשהיה נדמה שלראשונה בהיסטוריה, העולם נטה על צידו!!!

הם נאחזו בגדרות ובעמודים, בקירות ובדלתות של מבנים, בכל ידית ובליטה וזיז שידם יכלה להשיג. העיקר להרגיש שתפסת משהו ולא תדרדר לך אל הלא נודע...

אפשר היה לראות מחזות מוזרים של אנשים מחבקים עצים או עמודי חשמל, נתלים על חבלי כביסה, נשכבים על הכביש או המדרכה, נאחזים בחרדה בתמרורי תנועה.

אנשים הושיטו יד זה לזה לעזרה. שרשרות אדם ארוכות של עשרה ועד חמישים איש, נראו במקומות בהם היה השטח פתוח ולא היו דברים רבים להאחז בהם.

זעקות אימה נשמעו לכל אורכו ורוחבו של כדור הארץ.

בחופים מזרחיים, היה נדמה שהים נסוג לאחור והגלים לא הגיעו לחוף. הנוף התעוות ונטה לימין למשך כל העצירה הארוכה והחורקת.

כדור הארץ חרק וצרם וזעקתו בלעה את זעקות הפאניקה של האנשים.

איש לא ידע לומר כמה זמן נמשכה חריקת הבלמים של הכוכב הכחול, אך כשזה הגיע לכדי עצירה מלאה –

כל מה שנטה לימין, בבת אחת נזרק בחזרה לשמאל ומיד שב אל המרכז.

דהיינו, כל אותם אנשים שישבו או עמדו או נאחזו בדבר מה או זה בזה – כולם בלי יוצא מהכלל, עפו-נזרקו-הוטחו-התגלגלו-נפלו- אפיים ארצה למרחק מדויק להפליא של שני מטרים ושלושים ושבעה סנטימטרים!!

בניינים שנטו על צידם, התנגשו בבניינים שלידם, כמו קוביות דומינו ברכבת אינסופית. זכוכיות התנפצו וחלונות התרסקו.  אך קירות לא קרסו ובתים לא התמוטטו.

הים, שנשאב לאחור, שב בגלים כחולים אל החופים אך מראות הצונאמי המוכרים לא שבו ונראו לאורך חופי כדור הארץ.

סדקים נפערו בקרום כדור הארץ, מהמשיכה החזקה שהורגשה בקרקע וכעת משנבלמה החריקה, לא ניתן היה לאחותם. אך גשרים לא נבלעו לתוכם ואנשים לא צנחו לתוך תהומות.

כולם המתינו עוד דקות ארוכות, כדי להיות בטוחים שהעולם אכן עצר.

כמה אנשים ביקשו לרדת, אבל אז נזכרו שזה בלתי אפשרי.

בעולם המערבי התחילו לחפש הסברים מדעיים ובעולם השלישי התחילו להתפלל לכל מני אלילים.

אנשים קמו מהרצפה וניקו את בגדיהם מאבק. לחצו ידיים והתחבקו בהקלה על ששרדו את האסון הנורא. מחו את זיעתם שהצטברה ברגעי המתח וחייכו איש אל רעהו והוקירו תודה למי שהושיט את ידו לעזרה.

איש, איש בדק את עצמו ואם איבריו נמצאים במקומם. היו כאלה שחשו את איבריהם הפנימיים נעים גם הם במהלך עצירתו החורקת של כדור הארץ ורצו במהירות אל המרפאה הקרובה להיבדק.

אנשים ניסו ליצור קשר עם בני משפחה, לוודא שכולם בסדר, אך העומס המיידי שנוצר על קווי הטלפון, היה בלתי נסבל. הם פשוט הניחו, שאם הם שרדו, אין סיבה שאחרים נפגעו יותר מהם.

דיווחים החלו להצטבר, על ניסים כאלה ואחרים, על אנשים שהיו על סף מוות וניצלו ברגע האחרון, כשהעולם הגיע אל עצירת הפתע שלו.

כל אחד ידע לספר בדיוק מה קרה לו באותו הרגע, חווית ה"כמעט" הפכה לשיחת היום בכל מקום ובכל פינה.

במהרה הדחיקו כולם בראשם את אותה חריקה צורמנית, שרק לפני שעה קלה החרישה את אוזניהם וגרמה להם לחשוב שהסוף קרוב יותר מאי פעם.

אף אחד אפילו לא שם לב כשהתחיל כדור הארץ לנוע מחדש.

כפי שמעולם לא חשו את סיבובו המתמיד, לא חשו גם כעת את חידוש התנועה.

זה הרי היה מובן מאליו שהכדור יחזור וינוע – הרי כך היה מאז ומעולם ועל כך הוצא להורג אותו גלילאו גלילאי, שאמר "ואף על פי כן – נוע תנוע!!"

ואם הכל חוזר למסלולו, אז גם החיים יכולים לחזור לסורם.

שום דבר נורא בעצם לא קרה.

סתם עצירה.

חריקת בלמים תמוהה של כדור הארץ. כאילו שהוא היה צריך הפסקה...

מה שהיה יכול להפוך בקלות לאחד האסונות הגדולים ביותר של המין האנושי, לווה באותה חריקה צורמנית ונגמר בקול ענות חלושה.

לא היה ממה להפיק לקחים, לא היה למה להשוות ולמה להתכונן בעתיד.

משום מה, כולם חשבו את אותה מחשבה בדיוק, שאין שום סיבה שזה יקרה שוב.

בודדים הם האנשים שחריקת הבלמים הצורמת נחרטה בהם בצורה טראומטית והם יהיו היחידים שינסו לטעון שמאורע נדיר שכזה, יכול לחזור ולהתרחש בשנית ואולי גם בשלישית, אך ניסיונות אלה נדחו בהנף יד ופטירה סלחנית של כל מי שהדחיק את אותם רגעים צורמים ולא רצה לשוב ולהיזכר ברגעי האימה, כשהעולם כולו בלם ועצר מלכת! בודדים עוד יותר הם אלה שבכלל זוכרים, שכל זה כבר קרה בעבר, אבל לא היה מי שיאמין להם והמאורע מעולם לא נרשם על דפי ההיסטוריה.

אם אין אבדות בנפש – כנראה שזה לא שווה סיפור...

 

ואני, אני היחידה שבאותם דקות מרגישה את החריקה הזאת עמוק, עמוק בתוכי. קורעת אותי מבפנים, מפלחת את קרביי ומחרישה את אוזניי בדומייה נוראית, שמהדהדת בראשי כמו אותה צרימה שאורכה מתמשך כנצח בחיי.

הסדקים שנפערו בקרקע, נפערו גם בי. הגלים שנשברו אל החוף, נשברו גם בתוכי.

אני הייתי היחידה שלא אחזה בדבר ולא ניסתה לעצור את הנטייה על הצד.

בודדה גלשתי באין מפריע בין רבבות האנשים שהיו אחוזים זה בזה מבוהלים.

מתבוננת בהם, בעיניהם הקרועות מאימה ופחד ויודעת שאחרי שהכל יגמר והעולם יעצור והחריקה הצורמת תשתתק – איש מהם לא יחוש את מה שאני מרגישה.

בשבילם, העולם יחזור לסוב על צירו והחיים ישובו לנוע במסלולם ביחד עם כדור הארץ.

בשבילי, בכל פעם שמתרחשת העצירה הזאת, זה סימן שצריך לעצור הכל ולנוח. סימן לסיום שאחריו תבוא הריקנות הגדולה.

 

מי שאינו רוצה לחוש בריקנות, לא יזכור את חריקת הבלמים האחרונה, כמו שלא זכר גם את הקודמות ולא יזכור את הבאות.

את רוב האנשים, העצירה הזאת ממלאת פחד ואין ביכולתם להתמודד איתה ולכן העולם חוזר כהרף עין למסלולו השגרתי.

 

אני מתנצלת מראש, אם מדי פעם אני עוצרת את לכם העולם, למרות שאני בטוחה שאף אחד מכם לא ממש שם לב, אבל לפעמים אני פשוט חייבת איזו הפוגה, קצת להתרוקן מהכל ולפנות מקום לדברים חדשים שיוכלו להיכנס.

בשבילכם זאת רק טלטלה קטנה לימין ואחר כך לשמאל. מן יציאה קטנה משיווי משקל. ממילא לא תזכרו דבר. כמה מכם באמת מוכנים להתרוקן עד הסוף, לחרוק כל הדרך עד לכדי עצירה מוחלטת?

אז בפעם הבאה שתשמעו חריקת בלמים צורמנית ותמוהה, אל תבהלו.

אולי זאת בסך הכל מכונית שעצרה בסביבה...

 

 

   

 

תגובות