אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 270 יוצרים
חיפוש
זכר
עו"ד וסופר. שני ספרים שלו שיצאו לאור: "נקמה" (הוצאת בר - תמוז) - רומן מלחמה על רקע מאבק המחתרת העברית בארץ ישראל בבריטים ובערבים והמאמץ המדיני להקמת מדינת ישראל. "מסע במרחבי הזמן" (הוצאת אורעם) - מדע בדיוני. כמו כן, יצאו לאור על במות שונות ("מעריב", "מעריב לנוער", "הארץ שלנו", "קוסמוס - המבחר של אסימוב" ועתוני סטודנטים שונים) כמה עשרות סיפורים קצרים שלו, מהם מדע בדיוני, פנטזיה ועוד.
תאריך כניסה אחרון:
28/03/2018 08:11:24

נושא: שיעורים קדומים .

 
העלתה לדיון:
מרים מעטו.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
פרק ראשון - עמירם פאל סיפורים (11/1/2007-09:34) 224 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

פרק ראשון / עמירם פאל

 

דנה בחנה בפליאה עמוקה את החפץ המוזר. היה ברור לה כמעט לחלוטין, שהדבר יכול להיות אך ורק מלאכותי. ועם זאת, היא היתה משוכנעת עד כה, שהיא הינה בת האנוש הראשונה שהגיעה לגזרת חלל זו. הייתכן ששתי הנחותיה כאחת נכונות?

עצם המחשבה הזו יצר עומס כמעט כביר מדי על מוחה. היתכן ששנים לאחר שהכל כבר התייאשו מכך, נקרית לפתע על דרכה עדות חותכת לקיומו של גזע חושב אחר ?

היא הפנתה את כל מכשירי חללית הסיור אל כוכב הלכת הקרוב. סביב כוכב לכת זה, נע, זמן קצר קודם לכן, החפץ המוזר אותו הכניסה מהחלל לספינתה.

דנה לא ידעה כמה זמן היה אותו חפץ נע סביב הכוכב והיא התעתדה לוודא זאת. אך לפני כן היה עליה לסרוק ביתר קפדנות את גרם השמים אותו סבב חפץ זה. היא לא רצתה להפסיד אפילו היבט אחד מתגליתה המפתיעה. אם תיכנס לדפי ההיסטוריה כאדם הראשון שפגש במשהו שגזע אחר יצר, היא הייתה נחושה בדעתה שלא להיכנס להיסטוריה גם בתור האשה שהחמיצה את הפגישה הראשונה עם יוצרי אותו משהו, בעצמם.

 

מספר שעות לאחר מכן כבר הייתה דנה די משוכנעת. שום יצור לא יכול היה לחיות על כוכב הלכת אותו שטחו בפניה מכשירי החללית השונים. ממרחק קצר זה, אלפי ק"מ בודדים בלבד מעל לכוכב הלכת, ניתן היה לראות, לבדוק ולאבחן כל פרט ופרט בו. והיה ברור, כי גרם שמים זה לא הכיל וגם לא יכיל על פניו בעתיד, חיים כלשהם. הדבר שהכי דמה לו, היה אולי מדבר סהרה העתיק, על כדור הארץ, לפני שפותח ויושב מחדש כמובן. אלא שבמדבר זה, לא הייתה ולו טיפת מים אחת. במדבר זה, לא נמצאה ולו פיסת צבע אחת, השונה מהצבע הצהוב. ומדבר זה, סבל מרוחות אימים שוחקות, שנעו ורדפו זו את זו, בלי הרף ובלי סוף, במהירויות עצומות, הופכות גרגירי חול, לדקים עוד יותר, וגרגירי אבקה, לאין ולאפס. אפילו אדי מים קלושים לא הצליחו מכשירי החללית לאבחן, באטמוספירה היבשה לחלוטין. שום יצור חי לא יכול היה לבוא מכוכב שכזה. גם לא יוצרי החפץ המשונה, שניצב במחסן החללית, ואותו התעתדה כעת דנה לבדוק.

מכונות החללית החלו בסקירת החפץ המוזר, ודנה התבוננה בבדיקה בעניין רב. מניסיונה העשיר בעבר, היא ידעה, כי המכונות תספקנה לה אינפורמציה הרבה יותר מקיפה מזו שעיניה וחושיה האנושיים יכלו לקלוט. מה שהיא ראתה בעיניה, עיני בשר ודם בלבד, היה משהו הדומה למוט כסף מעוגל, בגובה של קצת פחות ממטר ובקוטר של קצת יותר מעשרה ס"מ. שום פרט נוסף לא יכלה להפיק מחושיה שלה, לגבי הדבר המסתורי הזה, פרט לצבע. והצבע היה אכן מרשים ביותר. הוא דמה למדי לצבע הכסף, אך עם זאת לא היה בדיוק זהה. הצבע היה כאילו טהור יותר מהכסף, מבריק ממנו. דומה מאד ועם זאת, שונה. דנה יכלה להבחין בדמותה המשתקפת במוט שלפניה, אך גם אילו רצתה לשאול את אותה בת דמותה דבר מה, היא ידעה, כי אפילו זו לא תוכל לעזור לה במאמציה לפענח את התעלומה.

בהשלמה, השאירה דנה את המלאכה למכשיריה המיומנים יותר.

כעשר דקות בדיקה בלבד חלפו, בטרם נוכחה דנה כי משהו אינו כשורה. מחשב החללית סיים לחלוטין את כל קשת הבדיקות שתוכנת לערוך. הוא ירה במוט הכסף התמים, שבמרכז מחסן החללית, את כל אוצר סוגי הקרניים עליהם שמע האדם אי פעם ואותם הכניס לשימוש המחשב. הוא גם סיים להשליך במוט את כל החלקיקים האלמנטריים שידע על קיומם, ולנסות עליו גם כל אמצעי מכני שיכול היה להעלות בדעתו. הכל נעשה בהרף עין ממש, עשר דקות בלבד, שהם שום זמן בעצם. וכעת החל המחשב למרבה הפליאה, לחזור על כל קשת הבדיקות הזו, בשנית.

דנה סנטה מיד ברוגזה, פקודת "דום"!, למחשב ואז, ביתר רכות היא שאלה : "מה קרה לך? בדיקת קרני זיתא וקפא נערכה כבר. למה אתה חוזר עליה? הרי אתה לא מתכוון לחזור על כל בדיקותיך שוב ושוב, נכון ?".

ואז הבינה : זו בדיוק הייתה כוונתו של המחשב. יהא המכשיר מתוחכם ככול שיהיה, הוא עדיין היה ונשאר מכונה בלבד וכעת הוא נכנס, מסיבה כלשהיא, לשרשרת אינסופית.

מילותיה של דנה הצילו את המכונה המבולבלת וניתקו את אותו "לופ" אינסופי מאיים אליו הוא נקלע. ומהר מאוד גם הבינה דנה מה אירע. פקודתה האחרונה למחשב הייתה, לגלות כמה שיותר פרטים על הדבר המסתורי הזה. אלא שמסתבר שהמחשב פשוט לא יכול היה למלא את הפקודה הזו. ומשנכשל במילוי פקודת גבירתו, אירע ה"קצר" שאירע. המחשב, ככול מכונה מטומטמת - חכמה, ניסה ברוב נאמנות וכוונות טובות למלא את הפקודה, נכשל בביצועה ומרוב רצון טוב עמד להרוג את עצמו על ידי חזרות אינסופיות על מעשיו. כעת, משיצא מה"לופ" הזה, כל שיכול היה המחשב לומר, היה: "אני לא מצליח למצוא ולו פרט אחד על המוט הזה".  

וזה היה כל ההסבר שנדרש לכאורה, אלא שדנה פשוט לא קלטה : "מה ?"

"בדיוק. כל הקרניים שיריתי עליו הוחזרו ממנו במלואן. כך גם כל החלקיקים וממילא גם הכלים המכניים למיניהם. דבר לא יכול לחדור פנימה. ההחזר המושלם הזה של כל דבר, כולל קרני אור, זהו גם מקור צבעו המיוחד במינו. אני לא מכיר שום כוח בעולם שיכול לפרוץ את מסך ההגנה של המוט הזה."

דנה נפלה בחבטה בכיסאה, ממנו קמה לפני רגע בתדהמה הראשונית. היא הייתה רגילה לכך, שמראה עיניה ושאר חושיה האנושיים, לבדם, מותירים אותה לעיתים בערפל סמיך מאד. היא גם הייתה רגילה לכך, שהמחשב המשוכלל שליווה אותה בכל מסעותיה עד כה, ייכשל במידה מסוימת בפתרון תעלומה כלשהיא שנקרתה בדרכם. היא לא הייתה רגילה לכך, שהמחשב ייכנע בצורה כה טוטאלית, לבעיה, קשה ככל שתהיה. מעולם עד כה לא אירע שמחשב זה, או מי מבני סוגו ברחבי היקום האנושי כולו, לא יצליח ובאופן כל כך טוטאלי, במשימה שהוטלה עליו. מעולם לא קרה עד כה, שהמחשב לא מסר ולו פריט מידע אחד לגבי הבעיה לפניה הועמד אחד מטייסי חלליות הסיור. תמיד היה איכשהו, בסיום, המסר עבור מחשבי הענק שעל כדור הארץ, "בשר לנעוץ בו את שיניהם", משהו שיאפשר להם להחליט כיצד צריכים בני האדם לפעול בעתיד, בכדי לקדם את פתרון הבעיה. לראשונה כעת, לא הניח לפניהם מחשב החללית שום קצה חוט להתחיל ממנו את החקירה.

דנה ידעה, כי מציאת קצה חוט, הייתה מומחיות מיוחדת שהוזנה דווקא בסוג המחשבים כמו זה שברשותה. אם המחשב שלה נכשל, לא יצליחו כל מחשבי הענק אף להתחיל בפתרון הבעיה. הם פשוט לא ידעו מאיפה הם צריכים להתחיל. כל עצמתם האדירה לא תועיל, בהעדרו של התחל – הפריימר, שאותו צריכים היו לספק דנה והמחשב שעימה. צריכים היו, ונכשלו.

"אולי תוכל לספק, לפחות השערה מקורבת בקשר לזמן ייצורו של החפץ הזה?"

קולו של המחשב היה נבוך ממש. בשמץ קל של דימיון, היית יכול להבחין בכעין כעכוע בגרון המתכת הנסתר שלו: "הייתי אומר דנה, בקווים גסים ובלתי מוחלטים לחלוטין, בגבולות הדיוק הרחבים ביותר שאפשר ומותר למחשב להשתמש בהם, בצורה השערתית גרידא ובלא שום התחייבות "  

"כן, כן, אני מבינה אותך גולם מתכת שכמותך. תוכננת לתת תשובות מדוייקות ואלה אינן בידך. אינני מבקשת ממך שום דיוק, מבין? אני לא דורשת שתדע מי ייצר אותו, היכן, איפה היוצר הזה נמצא כיום, מה מטרת החפץ ועוד שאלות מביכות שכאלה. ספר לי רק דבר אחד פעוט – בן כמה מוט הכסף הזה? מתי בערך נוצר? בערך, אתה שומע? רק בערך. בלי להתחייב. פשוט אמור לי אם יש סיכוי למצוא את יוצר החפץ הזה מאחורי כוכב הלכת הקרוב ביותר אלינו, או שמא הוא הפך מזמן לאבק. זה כל רצוני. התוכל למלאו ולו בקירוב? אני נשבעת לך, שאם תמשיך גם עכשיו לחכוך בדעתך ולחפש יתר דיוק במקום שאין דיוק בנמצא, אתפטר ממך לעולמים כבר בטיסה הבאה. אתה שומע? תן לי כל תשובה שהיא ובלבד שתשיב כבר". 

"משום מה, יש לי תחושה שהדבר הזה הספיק כבר לעבור בתוך תוכה של שמש אחת לפחות, שהתפוצצה. הייתי נותן לו גיל של כשניים – שלושה מיליארד שנות ארץ", פלט המחשב, משאזר לשנייה את אומץ הלב המספיק לשם כך, ומיד החל להתחמק ולחזור בו: "כלומר, זוהי השערה מרחיקת לכת ביותר, שאיננה יכולה כמובן להיות מבוססת על שום ממצא עובדתי מדעי ממשי. באותה מידה יכול גם המספר מיליארד שנות ארץ ואפילו פחות, להיות מדוייק, אף שישנן כמובן בכל זאת "

"או קיי. הבנתי. סגור את מה שאתה קורא לו פיך. אני רוצה לחשוב. שכח את ניסיונותיך להגיע לקירוב מדוייק יותר ובודאי שאת ההתנצלויות הכושלות שלך על חוסר יכולתך. הצלחת סוף כל סוף להגיע לפשרה עם עצמך, אז כעת תן לי לראות את המשמעות של ההצהרה המדהימה הזו שהשמעת כרגע." 

הרהוריה של דנה, על החפץ, שנוצר עוד בטרם הספיק האדם להתחיל לקפץ על העצים אי שם בכדור הארץ ואולי אפילו לפני שנוצר כדור הארץ עצמו, נקטעו לפתע. היה זה החפץ נושא ההרהורים עצמם, שקטעם. רק זמן רב אחר כך, כשכבר היה זה מאוחר מדי, יכולה הייתה דנה לשחזר לעצמה מה היה המתג שהדליק את מוט הכסף. מה גרם למכשירם של היוצרים האלמונים מהעבר הרחוק, להתחיל לפעול. הקרניים ששלח מחשב החללית בכדי לברר את מהות החפץ שלפניו, נכון יותר השיטתיות שבהקרנתן בזו אחר זו על החפץ, היא שהצביעה על האינטליגנציה שעמדה מאחוריה. וזה היה, בדיוק, אחד הדברים שלקראתם הכינו את המכשיר, יוצריו.

כמה מיליארדי שנים לאחר שנחתם, החל מוט הכסף לחזור לפעולה.

הדבר הראשון שדנה ראתה, היה קו שחור דק, שנמתח לכל רוחב המוט. הקו השחור הזה, הלך והתרחב בעוד דנה בוהה בו, עדיין כלא מאמינה. הקרניים ששלח המחשב עוררו מנגנונים עתיקים מכל אלה שראה האדם מעודו. ומנגנונים אלה פעלו כעת, לאחר זמן כה רב, בלא לגרום ולו לחריקה אחת. כעל מיסבים משומנים היטב, החל גליל המתכת המוכסף להיחתך לשני חלקים בלתי שווים בגודלם.

פרוסת מתכת קטנה, מוכספת מכל צידיה, נשרה מראש הגליל. כעת לא יכלה דנה לראות שום הבדל בין הגליל שעמד לפניה, לבין זה שהיה שם קודם. שום הבדל, פרט לדבר אחד - ליד מוט הכסף, ניצב מוט קטן נוסף, מעין דמות מיניאטורית של המוט הגדול יותר. שני הגלילים  נראו כמוטות כסף מושלמים, הגדול והקטן. צבעם היה כסוף בכל כיוון. אם לא הייתה רואה אותם נפרדים זה מזה רגע קודם לכן, היא לא הייתה יכולה לדעת, בשום פנים ואופן, כי הם היו מוט אחד שהופרד.  

דנה הייתה מושיטה אולי את ידה לגעת במוט הקטן יותר, שהיה שניות קודם לכן מוסתר מעיניה, אילו הייתה בקרבה מספיק גבורה עבור פעולה כה אמיצה. למעשה, היא כבר החלה אפילו לאזור את העוז הדרוש, בדיוק לשם כך, משהפריעה הפעולה הבאה של המכשיר העתיק, את כל תעצומות הנפש שכבר אגרה. לראשונה מזה מיליארדי שנה, יכלו עיניים זרות לחזות בהשתקפות דמות מסויימת, דמותם של יוצרי המכשיר.

דנה קפצה באופן אינסטנקטיבי לאחור, משהחלה ההקרנה. כה אמיתית נראתה לנגד עיניה, הדמות. הייתה זו בבירור הקרנה בלבד. הקרנה לחלל האוויר שמעל למוט הכסף הקטן ובכל זאת, היא נראתה אמיתית לחלוטין.

הדמות המתינה קמעה, כאילו ידעו אלה שתכננו סצינה זו, כי ייקח לצופה או הצופים זמן מסויים, בטרם יקלטו כי שיקופית בלבד לעיניהם, הקרנה של דמות שהוסרטה לפני זמן כה רב. אך התסריט שהוכן אי שם בעבר הרחוק, לא תיכנן הפסקה ארוכה מדי עבור הצופים העתידיים. ברגע זה, מטרתם של אותם תסריטאים, הייתה להוביל את האינטליגנציה החדשה, משיא לשיא, בשיטתיות שתאפשר לה להבין את שלפניה ויחד עם זאת במהירות, שתספיק למנוע כל צעד שלא חושב ע"י המפיקים הקדמוניים, מראש. את מטרתם הסופית דנה לא יכלה אפילו להתחיל ולנחש. גם המחשב שלה היה המום לחלוטין, אם ניתן להגדיר כך מצבו של מחשב.   

לדנה, הבוהה במראה שלפניה, לא הייתה שהות אף לבחון היכן נמצא קצה הקדמי של הדמות והיכן האחורי. בודאי שלא הספיקה לראות פרטים מדוייקים מאלה, כשנכנס השלב הבא בהצגה העתיקה, לפעולה.

הדמות המוקרנת באוויר, מעל למוט הכסף הקטן יותר, החלה להניע כל מיני חלקים בגופה החוצה ופנימה. ואפילו במצבה הנוכחי, הצליחה דנה לקלוט את הכוונה. הדמות הראתה על עצמה. ואז נשמע הקול, אשר בקע כמו כל שאר הדברים, ממוט הכסף הקטן. אותו מוט, שמבעד לקרני האור שיצרו את הדמות, נראה בדיוק כמקודם: עגול, כסוף, בלתי פגיע ובלתי משתנה – גליל כסף קטן ומושלם, ליד גליל כסף דומה לו, אך גדול יותר.

דנה שמעה את הקול חוזר על עצמו, שוב ושוב. חוזר ואומר מילה אחת: "טחייביים. טחייביים. ט". זאת, בצירוף עם התנועה, שחזרה אף היא על עצמה, כך שלא עבר זמן רב בטרם הצליחה דנה להבין את הכוונה. הדמות רצתה להגיד לשומעים, דבר אחד בלבד – מי יצר אותה. היא חזרה ואמרה זאת כעשר פעמים, בטרם השתתקה לרגע ואז הוסיפה מילה אחת נוספת בטחייביית : אנחנו הטחייביים, אנחנו ". חזור ואמור, עד שלא נותר כל ספק או אי הבנה באשר למשמעות המילה בצירוף התנועה.

לאחר מכן עבר המכשיר למילה הבאה. כאילו היו יוצריו פסיכולוגים מעולים ומנוסים של המין האנושי. כמו עסקו הם, כל ימיהם, לפני מיליארד שנה, בבני אדם בלבד. המכשיר עבר, רגע אחרי שהבינה דנה את הכוונה ושנייה לפני שהחלה להשתעמם, ללמד את שומעו מילה נוספת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.

תוך מספר דקות מדוד, בלא להרגיש כיצד זה קורה, ידעה דנה, ועימה גם המחשב שלה, מילים ספורות אחדות בטחייביית, או תהא אשר תהא שפתם של הטחייביים. ועדיין לא החלה להבין,  מה היא עושה ומה מטרת הקורס המזורז שנערך לה, אי שם בלב החלל, במפגשו הראשון של האדם עם פרי יצירתם של בני גזע חושב אחר.

הדמות המוקרנת טרם סיימה את תפקידה. בדיוק ברגע בו ידעה דנה את אותן מילים ספורות בסיסיות. בדיוק ברגע בו יכלה להתחיל להתמצא בראשית אופייה של השפה הזרה. בדיוק כאילו היה האדם עצמו לפניהם ומוח האדם פתוח מולם, אי שם אי פעם. הטחייביים, לפני כמה מיליארדי שנה, החלו להריץ את שלב ב' של תוכניתם. וכעת, בדיוק בזמן שעליו היה כל פסיכולוג אנושי ממליץ ליוצרי התוכנית, בן האנוש והמחשב שלצידו, למדו את המילה "ספר" בטחייביית.

הדמות ביקשה מדנה לחזור על המילה האחרונה שלמדה. לא מדנה עצמה כמובן. במקרה, אף לא היו עיני הדמות, אם אפשר לכנותן כך, מופנות אליה בכלל. אולם יוצרי המוט ידעו כיצד לגרום לדמות, להביא את צופיה, להבנת כוונתם. דנה על כל פנים, הבינה והיא אף מיהרה למלא את הבקשה, עוד בטרם הספיקה לחשוב כהלכה אם זה כדאי.

מוט הכסף הארוך החל לעבור שוב את אותו תהליך שכבר עבר קודם. עוד פרוסת כסף קטנה נשרה ממנו. שוב, לא נראה לאחר גמר ההפרדה כל סימן לכך שאי פעם היו גליל הכסף הארוך, ושני גלילי הכסף הקצרים, מחוברים זה לזה. ומוט הכסף הארוך, נותר בדיוק באורך שהיה קודם לכן, אפילו לא מילימטר אחד קצר יותר. ברור היה לכל בר דעת, שיש בתוכו עוד הרבה פרוסות כסופות שכאלה, הרבה מאוד.

הדמות המוקרנת הקודמת לא נעלמה. היא לא סיימה את תפקידה. אך בינתיים, מפרוסת הכסף השניה, החל לצאת, בדיוק מה שדנה ביקשה – ספר.

לא היה זה בדיוק ספר ארצי כמובן. גם החומר ממנו הוא היה עשוי, היה שונה וגם גודלו וצורת ומספרי דפיו וכו', אך איכשהוא, נעשה ברור לדנה, שמדובר אכן בספר ולא בשום דבר אחר.

הוא יצא מפרוסת הכסף השנייה, כאילו הוקרן לחלל שמעל הפרוסה, ואז החל אט אט לגדול ואחר כך להתגבש. הקרניים כמו אספו אליהן ממשות ותוך שניות ספורות הסתיים התהליך כולו. הספר הגדול והעבה, שהיה פעם הקרנה בלבד, נפל בחבטה ארצה. והדמות המוקרנת, כפי שהיא, בלי להתממש ובלי שניתן היה להבין כיצד נעשה הדבר, התכופפה, הרימה את הספר והחלה לקרוא ממנו בקול. מראה, כיצד בדיוק יש להפעילו ומה עושים עימו.

ואחר כך היא הושיטה אותו לקהל הצופים הנדהם.

זמן רב עבר בטרם העזה דנה לקחת את הספר שהוגש לה בצורה שכזו, ולפותחו. לא היה זה זמן רב מדי. למעשה, זה היה בדיוק משך הזמן שהטחייביים, אי פעם בעבר, ציפו כי התהליך ייקח.   

הספר העבה הזה, שהתממש לו כך פתאום מתוך המוט הכסוף הקצר והושט לידיה על ידי הדמות המוקרנת, היה מילון. מילון טחייביי – טחייביי פשוט. המחשב של החללית יכול היה בתוך דקות אחדות, על סמך הבסיס שקיבל מן הדמות המוקרנת, ללמוד את השפה הטחייביית כולה.

המילים נלמדו זו מזו, בצורה מתוכננת וברורה. שום בעיה לא הייתה למחשב הארצי, לקלוט את שהולעט בו.

משגמר מחשב החללית ללמוד את המשפט האחרון במילון, הוא פנה אל דנה, הודיע לה על כך, ובישר: "בסוף הספר כתובה בקשה - להגיד מילת קוד כלשהיא, בטחייביית. מה לעשות דנה? האם להיענות לבקשה זו?"

"אמור זאת" הייתה התשובה. "אינני רואה מה הנזק שיכול להיגרם מזה. בין כה וכה עשינו עד כה את כל מה שהם רצו והם השיגו מאיתנו כנראה את כל שביקשו. לפחות למדנו כך שפה נוספת. בכל אופן, אתה למדת".    

 

ואז אמר המחשב בטחייביית את מילת הקוד  – "צאו".

והטחייביים החלו לצאת.

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות מסקרן / גלי צבי-ויס 11/1/2007
  ללא תגובות שפה חדשה שלמדנו / חנה הילמן 11/1/2007
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית