אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 158 יוצרים
חיפוש
זכר
עו"ד וסופר. שני ספרים שלו שיצאו לאור: "נקמה" (הוצאת בר - תמוז) - רומן מלחמה על רקע מאבק המחתרת העברית בארץ ישראל בבריטים ובערבים והמאמץ המדיני להקמת מדינת ישראל. "מסע במרחבי הזמן" (הוצאת אורעם) - מדע בדיוני. כמו כן, יצאו לאור על במות שונות ("מעריב", "מעריב לנוער", "הארץ שלנו", "קוסמוס - המבחר של אסימוב" ועתוני סטודנטים שונים) כמה עשרות סיפורים קצרים שלו, מהם מדע בדיוני, פנטזיה ועוד.
תאריך כניסה אחרון:
28/03/2018 08:11:24

נושא: שיעורים קדומים .

 
העלתה לדיון:
מרים מעטו.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
המאבק על ליבה - עמירם פאל סיפורים (11/12/2006-22:03) 429 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

המאבק על ליבה / עמירם פאל

 

 

   שני המחזרים היו עקשנים. שניהם נאבקו על ליבה של מישל היפהפייה ושניהם לא היו מוכנים לוותר. הם נאבקו והם היו מוכנים להמשיך בכך ללא ליאות וללא הפסקה עד שינצח הטוב מביניהם, אבל אז הם שמעו ממנה את הבשורה המרה - מישל, אהובת ליבם עמדה למות.

          לפתע לא נודעה עוד למאבק ביניהם כל חשיבות. נדמה היה כי לדבר בעולם אכזר זה לא היה יותר ערך ולא יהיה עוד. הם השלימו ביניהם בו במקום. היריבים החליטו לפעול במשותף, לפחות למען יהיו ימיה האחרונים של אהובתם, נוחים ונעימים.

אחד מהם, שהיה בעל אופי מעט פיוטי השמיע מה שהיה כמעט שיר הספד: "כמה רשעות יכולה להיות בעולם נורא זה, בו נגזר עלינו לחיות? מדוע יצור כה יפהפה, כה ענוג, כה נהדר ומתוק כמוך, כה מרשים וכה אינטליגנטי, אינו מקבל סיכוי? מדוע אינך יכולה לחיות יותר מאותם עשרים שנים קצרות? במה חטאת? ובמה חטאנו אנו, שנגזר עלינו לחיות מכאן ולהבא בלא נשמת אפינו היחידה?"

            המחזר הפיוטי הנואש סיים את המונולוג שלו בקול בוכים כמעט, בשאלה עתיקת היומין, אותה שאלה שנשאלה כבר בעבר על ידי מיליוני בני אדם, במצב דומה למצבו –

             " מ ד ו ע ?"

אבל כמו בכל הפעמים הקודמות בהן נשאלה שאלה זו בנסיבות מעין אלה, שום תשובה לא הגיעה.

חברו - יריבו הפחות פיוטי ממנו, לא יכול היה להשמיע אפילו מונולוג עגום מעין זה. הוא פשוט נאלם דום. השואה המשותפת לשלושתם, הצער הנורא, הדיכאון, כל אלה עקרו את המילים מפיו. הם איחדו את שניהם, יריבים לשעבר ומתחרים. איחדו אותם עם הצעירה, שהייתה מטרתם האחת והיחידה. איחדו באותו רגש אחרון, עמוק מכל וחזק מכל - רגש האבל.         

         ההחלטה שקיבלו השלושה הייתה לכן, טבעית כמעט, מובנת מאליה. התנגדויותיה הקלושות של הגוססת נידחו כאילו כלל לא נשמעו. וגם היא הבינה לבסוף את צידקת ההחלטה, או לפחות נאלצה להשלים עימה בלית ברירה.

"חיינו אינם חיים בלעדייך, מישל. בלאו הכי, המפסיד בינינו במאבק על ליבך, איננו יודעים כיצד יכול היה להמשיך לחיות אחר כך. אולי, לפחות התקווה שתשני אי פעם את החלטתך, אולי תקווה זו הייתה מאפשרת לו להיסחב איכשהו הלאה. אבל אפילו תקווה זו כבר לא נותרה. ההחלטה שקיבלנו הינה מחויבת המציאות. לא יכולה להיות כל חלופה. אנחנו החלטנו ולך אין כל אפשרות להתנגד - מותך יהיה גם מותנו, נתאבד יחדיו."

מישל לא הייתה מרוצה בשעתו ממאבקם של השניים עליה. היא כלל לא רצתה בכך. בכל ליבה הייתה מעדיפה שהמאבק האיום הזה לא היה מתחיל כלל. אבל לעיתים החיים חזקים מרצונו של אדם. ועד לרגע בו קיבלה את הבשורה האיומה, היא חשה חסרת אונים ולא רצתה ולא יכלה להכריע בין השניים. היא חששה מתוצאותיה של החלטתה לכשתבוא. היא ידעה שתהיה עלולה לשאת על מצפונה את התוצאות האלה, כל ימי חייה. בכל עת המאבק, קינן בה, שלא בצדק כמובן אך בכל זאת, רגש אשמה. היא באמת ובתמים אהבה את שניהם. היא באמת ובתמים נקרעה בקרבה פנימה, בלא יכולת להכריע. ואז החיים האכזריים סיפקו לה את התשובה הנוראה. היא כבר לא הייתה צריכה יותר להחליט. במובן מסוים הייתה זו מעין הקלה מעוותת.    

אך שוב נחפזו השניים וסיפקו לה כעת מקור חדש ולא אכזב לרגשות אשמה. החלטתם הנואשת להתאבד יחד עימה נדמתה חזקה לא פחות מעוצמתו של מאבקם הקודם על ליבה.

ברור שמישל התנגדה בכל כוחה לכוונתם המשותפת של השניים. את כל כוח השכנוע שלה, כל כוח אהבתם כלפיה, היא הפעילה, בכדי לגומלם מרעיונם הנואל, אך ללא הועיל. גם כוחה הנחלש במהירות שיחק תפקיד בכישלונה. היא לא יכלה למנוע את המאורע הטרגי העתיד להתרחש.

 

באותו יום קיץ נפלא מצאה מישל את עצמה יושבת לחוצה במכונית אסקורט ישנה, בין שניהם. האסקורט החבוטה נסעה כעת את נסיעתה האחרונה, עושה את הדרך שאין ממנה חזור גם עבור שלושת נוסעיה.

צורת הישיבה הייתה בלתי נוחה אולי, אך היא היתה מחויבת המציאות אף היא. איש מכל השלושה לא רצה להיפרד משני רעיו בשניות האחרונות לחייו. הם היו חייבים לסיים יחדיו את שהחלו יחדיו, את אותה תחרות טרגית נשכחת כמעט. לא הייתה יותר קנאה בין הגברים, גם לא ייסורי החלטה אצל הנערה. הם חשו כעת אחווה שכמוה חשים רק בני אדם מעטים מאד, ורק לנוכח סוף בלתי נמנע, משותף.

המכונית הישנה דהרה במהירות הבזק בעיקול הדרך. התהום ארבה בצד ולא הייתה יותר שום אפשרות להשלים את הסיבוב בשלום. לראשונה מאז החלה הפרשה כולה חשה מישל את עצמה מאושרת. הגורל נגזר ואין לשנות יותר. משני צידיה נצמדו אליה, חיבקוה וגוננו על גופה, שני אהוביה. היא חשה בשניות חייה האחרונות מאושרת ובטוחה כפי שלא הייתה מעולם. בשלווה מסופקת לחלוטין, חיבקה אף היא, בשתי ידיה, את השניים שלצידה, עצמה את עיניה והמתינה.

 

לא הייתה כל הפסקה, לא הורגשה שום תחושה של ניתוק, ולו רגעי. המכונית התעופפה מטה, כלפי התהום העמוקה והמשיכה לכאורה במעופה זה, ללא כל שינוי או שיהוי. אלא שהפעם מסתבר, היא עפה במאוזן ולא במאונך. וכמצע שימש לה חומר נוצתי - קטיפתי לבן, מוכר משום מה.       

 

הדברים נמשכו יותר מדי זמן מכדי שמישל תמשיך לחכות באותו מצב. התאונה, ההתנגשות בקרקעית התהום, הכאב הסופי והמוות, כל אלה היו צריכים לבוא מזמן. מישל פקחה עיניים תמהות והציצה סביבה.

היא לא ידעה מאין היא יודעת ובכל זאת ידעה, ובשלמות. המכונית נעה על מצע של עננים לבנים. לא פחות ולא יותר. ומישל אף תמהה מדוע איננה נדהמת מכך. הכיצד הדבר מתקבל על דעתה בפשטות ובמובנות שכזו.

היא גם ידעה מיהו הנהג שלצידה, אף כי לא ידעה מאין היא יודעת זאת. ועדיין לא העזה להציץ בו. לא היה זה אף אחד משני מחזריה. אלה כבר מזמן נימחו מתודעתה. במאמץ מרוכז ביותר ניתן היה לה, אולי, להיזכר בהם, במעורפל ותחת מעטה של נוסטלגיה. הם כבר לא היוו יותר גורם שיש להתחשב בו. כעת השתלט על תודעתה אך ורק הנהג שלצידה. זה שהוביל את האסקורט במיומנות שכזו, בין העננים הלבנים. הנהג שהיא ידעה מיהו. הנהג שגרם אפילו לאסקורט המיושנת להיראות מפוארת, בכדי להתאים את עצמה אליו.

             בחשש מה היא הציצה בו בזוית עיניה.

הוא חש כמובן במבטה בו ברגע. הוא הרי ידע מראש מתי תפנה אליו מבט זה:

          "מה שלומך יקירתי ? לעיתים גורר אחריו המעבר תופעות בלתי רצויות. לא הייתי רוצה, חס וחלילה, שגם את תיפגעי מהן."

הוא הציץ עמוק בעיניה של מישל האהובה. הוא ראה שם, חבוי עמוק עמוק, רגש מעיב קטן כלשהו, שבנוכחותו לא רצה. הוא הפטיר לכן לעברה:

" אל תדאגי להם יקירתי. הם לא מתו. יעבור עוד זמן רב מאד בטרם ארשה להם למות ולהגיע לכאן. הרי אינני רוצה לזרז את בואה של התחרות נגדי."

ואז, באהבה עמוקה שהתגשמה לבסוף, גחן מחזרה השלישי ונשק לשפתיה. המאבק על ליבה הסתיים.

 

                                           ס  ו  ף

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות איזה סיפור .. / 11/12/2006 [ מס' תגובות : 1]
    תודה רבה רות / עמירם פאל 12/12/2006
  פתח תגובות בין העננים / גלי צבי-ויס 12/12/2006 [ מס' תגובות : 2]
    תודה / עמירם פאל 12/12/2006
    כתיבה ייחודית יש לך. / גלי צבי-ויס 12/12/2006
  פתח תגובות "מלאך-המוות"? / נטע-לי שלום 12/12/2006 [ מס' תגובות : 1]
    תודה / עמירם פאל 12/12/2006
  פתח תגובות יפיפה..! / נאדין 12/12/2006 [ מס' תגובות : 1]
    תודה רבה נאדין / עמירם פאל 12/12/2006
  פתח תגובות התחרות אכן נגמרה!! אתה המנצח!! / תמנע קורץ 12/12/2006 [ מס' תגובות : 1]
    תודה. ואקרא. / עמירם פאל 12/12/2006
  פתח תגובות ממש נפלא!!! תודה / 12/12/2006 [ מס' תגובות : 1]
    תודה לך / עמירם פאל 12/12/2006
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית