"גירושים זה כאב-לב לכל-אחד, אבל אצלי זה גם מעיר שדים מהעבר." אמרה לוטה לרותי, במבטא גרמני קל, שלא נפטרה ממנו, אף שעברו יותר מחמישים שנה מאז שברחה משם והחלה לדבר עברית.
הן ישבו על מרפסת הבית של לוטה וראובן בשיכון-הוותיקים הקיבוצי. הבית בסגנון הצנע של שנות החמישים כוסה בשיחים ירוקים שטשטשו את קוויו הישרים והקנו לדייריו הרגשת אינטימיות. בחזית הבית, במרכז רחבה מרוצפת, ניצב עץ אלמוגן גדול, שעל ענפיו האפורים הקרחים מעלים, היו פזורים קוצים עבים ואשכולות פרחים התפרצו מבדיו, צובעים את נופו בצבע אדום עמוק, כמו בסוף כל חורף.
לוטה באמצע העשור השישי לחייה, הניחה על השולחן, בתנועות גמישות ומיומנות, מגש עם קנקן לימונדה ושתי כוסות. שמלה בצבע לילך הבליטה את שבריריות גופה ושערה החלק יצר מסגרת כסופה ועדינה לפניה. היא תהתה בליבה על ביתה, שסבלה מגירושי הוריה בילדותה ועכשיו החליטה להתגרש בעצמה ומחשבות מטרידות חזרו והציפו אותה: 'אולי זה משהו בגנים שלה שמאפשר לה לנתק יחסים של שנים, בלי סנטימנט לאהבה שהיתה וללא רחמנות על הילדים, כפי שאביה עזב אותם אז? כמוהו, גם רותי מאד פרקטית, מדברת מעט ומחליטה לבד.' אף שהזמנים השתנו, לוטה עדיין יכלה לחוש את הדיכאון, הזעם ושאיפות-הנקם, שהעכירו את חייה שנים רבות אחרי שאורי, אביה של רותי, עזב אותם.
היא ידעה, שרותי אינה מאושרת עם בעלה שלומי, אבל ההחלטה שלה להיפרד עכשיו, כשיש להם שני ילדים, נראתה לה פזיזה והיא ביקשה: "רותי, אל תמהרי. תנסו לתקן את היחסים. יש לכם ילדים". רותי, לבושה במדי-אחות לבנים, שבהם חזרה מעבודתה והבעתה נחושה, אמרה בחוסר-סבלנות, כמשכנעת חולה עקשן: "אמא, את יודעת שהוא לא ישר ושאני לא יכולה להאמין לו. בכל פעם שהוא נתפס בשקר הוא מתחרט ומבטיח שלא יעשה זאת שוב, עד הפעם הבאה שהוא נתפס." כעסה, על התנפצות חלומותיה ותכניותיה לחיי משפחה מאושרים ושלווים, הופנה עכשיו כלפי אימה, שתירצה את הפחד מפירוק המשפחה בטובת הילדים, כאילו רותי לא חשבה גם עליהם.
לוטה, אף שתמיד העריכה את תקיפותה של רותי, נבהלה ממנה עכשיו וניסתה לדבר על ליבה: "הוא אדם חלש, לכן הוא זקוק לך. הוא אוהב אותך ואת תוכלי להוציא ממנו את ה'פוילע-שטיק'," רותי שמה-לב, שאימה אמנם דיברה נגד גירושים, אבל לגבי שלומי, היא השתמשה בביטוי האידי המזלזל, כאילו אישרה את אבחנתה שלה לגביו והשיבה בפסקנות: "האהבה שלי אליו נגמרה." והוסיפה הסבר: "לפעמים אני כועסת ולפעמים מרחמת עליו. זה לא בסיס לזוגיות טובה." היא ידעה שהדברים השקולים לכאורה של אימה, מכסים על צלקת ולאחר שתיקה הוסיפה בטון ענייני: "אמא, את כועסת על אבא שלי עד היום על שעזב אותך עם שני ילדים קטנים, אבל את רואה שיצאנו בריאים." לוטה, שישבה ליד השולחן, הרכינה מעט את ראשה ואמרה בשקט וקולה רעד, כמו מיכסה על סיר רותח שהקיטור שבתוכו מנענע אותו מעט מדי פעם ומשחרר ענן אדים קטן: "רותי, זה היה 'חורבן בית-שני' בשבילי, הוא פירק את המשפחה שלי – שהקמתי אחרי שנותקתי מהורי, בגלל הנאצים." רותי, שישבה בצלע השולחן הניצבת למקום מושבה של לוטה, הזיזה את כסאה והצמידה אותו לזה של אימה, ישבה לצידה וחיבקה את כתפיה. לוטה הוסיפה בקול נחנק בהתרגשות, כשהיא נשענת על כתפה של רותי: "מזל שהייתם לי את ועמוס, את היית בת שש והוא תינוק בן שנתיים. הייתי חייבת להמשיך לחיות בשבילכם. אני הייתי מאד לבד, בחורה צעירה בלי משפחה, הם נעלמו לי אז. היה לי רק אותו בעולם והוא פשוט קם והלך לו." רותי ליטפה את אימה והשיבה בתקיפות מחויכת: "מזל שהוא עזב. ראובן לא היה מתקרב אלייך לו היית אישה נשואה ואנחנו היינו מפסידים אותו וגם אורנה לא היתה נולדת." לוטה נבוכה, שנסחפה למחוזות הנטישה הרחוקים ומכך שביתה זכרה והזכירה לה, שראובן באהבתו היציבה היה כמרפא לפצעיה. הרתיחה בתוכה שככה ושוב ראתה בדמיונה שרשרת שבני משפחתה הן החוליות החזקות, התומכות בה כשהקרקע נשמטת תחתיה. היא אמרה בפליאה: "תמיד חשבתי שאת קיבלת בירושה את התבונה מאבא שלי, חבל שלא הכרת אותו." והמשיכה לשרטט את השרשרת האוהבת של חייה: "בהתחלה שראובן התקרב אלי, לא רציתי בכלל אף אחד, אבל הוא חכם ועקשן. הייתי אומללה ובודדת והוא שוחח איתי על השתלמות בהוראת מלאכת-יד. זה החזיר לי קצת את הגאווה. הוא גם התנדב לעזור לי עם עמוס, שחיפש אבא, כי אורי הגיע הנה מעט מאד. ראובן אף פעם לא ניצל את החולשה שלי, להיפך הוא תמיד דחף אותי קדימה. כל שנה שאנחנו ביחד, אני אוהבת ומעריכה אותו יותר. הוא הציל אותי, אבל זה לא הפחית מהכעס שלי על אבא שלכם – אורי, הוא עזב אותי לבדי עם שני ילדים קטנים." רותי זכרה: "גם אני נטרתי לו טינה הרבה זמן" והוסיפה בקצב יותר מהיר: "היום אני מודה לו. הוא אומנם חשב בעיקר על עצמו, אבל עשה טוב לכולנו." לוטה כמעט דקלמה בהחלטיות: "לעולם לא אסלח לו". רותי, ששמעה מפיה כבר בעבר הצהרות כאלה, החליקה בידה על שיער השיבה של אימה וענתה בקלישאה נגדית: "Never say never" . לוטה הזכירה לה: "הוא פגע גם בכם." אך רותי המשיכה לדבר במתינות: "את צודקת, אבל מאז החיים שלנו השתנו. הקמת משפחה טובה ויציבה עם ראובן, שאני אוהבת ומעריכה. עמוס קשור לראובן כאילו הוא אביו ושנינו אוהבים את אורנה – אחותנו. אני כבר לא כועסת על אבא." לוטה השיבה בחשדנות: "פתאום את בצד שלו." רותי ענתה באיפוק, כמדברת לילדה: "אני לא בשום צד. הוא לא זקוק לסליחה שלך, זו את שזקוקה להשתחרר מ'השדים של העבר' שלך." לוטה הסתכלה בה ואמרה מהורהרת: "את הערת אותם, בהודעה שלך על פרידה משלומי. אני לא הסנגורית של שלומי, אבל אני חושבת שזה קשה מאד לילדים." רותי אספה את ידיה לחיקה והביטה בצפרניה בריכוז כשאמרה בלהט: "הדבר שהיה לי הכי קשה אחרי שנפרדתם, היה הכעס האיום שלך. אני פחדתי מהזעם שלך יותר מהכל." לוטה כווצה את עיניה בחוסר אימון ושאלה: "פחדת ממני?"
רותי השיבה ביובש: "כן. הזעם שלך היה מסוכן, הוא התפרץ לכל הכיוונים, פעם אפילו נתת לי סטירה כשנעלמתי מבית הילדים." לוטה אמרה בזעזוע: "רותי, אני לא זוכרת אירוע כזה. אני לא חושבת שהייתי אמא כל-כך רעה, כמו שאת אומרת עכשיו." רותי חייכה בלאות: "נכון, אני חושבת שהיית אמא די-טובה, אבל לא – מושלמת". לוטה השיבה בהקלה: "אף אחד לא מושלם." רותי ענתה באיטיות, בטון הולך ומנמיך, כמסכמת: "טוב ש'הערתי שדים מהעבר', כי את מתחילה לגרש אותם." ולאחר שתיקה קלה הוסיפה בעצב: "גם אני צריכה 'לגרש שדים' לא רק – את שלומי, אלא בעיקר – את היומרה שאני אשנה אותו ואת הפחד לגלות חולשה – להיות 'לא מושלמת'."
קרני השמש חדרו בין ענפיו ופרחיו של עץ האלמוגן, ולוטה הרימה את ידה, בכדי להצל על עיניה, שלא הסתגלו לאור המסנוור. היא ידעה שכצפוי, בסיום הפריחה יכוסה העץ בעלווה ירוקה, ייתן צל נעים כל הקיץ וזרעיו האדומים והמבריקים יפלו ארצה וינצנצו למרגלותיו כחרוזי אלמוג.
כל הזכויות שמורות לנטע-לי שלום.
