שירים

מאה שנים של בדידות/ גבריאל גרסיה מארקס. הוצאת עם עובד.

אני קוראת כעת את הספר הנפלא ומתמוגגת על כל משפט ומשפט. הנה קטע קצר, תתמוגגו לכם...
 
"כאשר התקיף שודד-הים סר פרנסיס דרייק את ריוהאצ'ה, במאה השש-עשרה, נבהלה סבת-סבתה של אורסולה איגוארן כל-כך מצלצול הפעמונים ואש התותחים, עד שאיבדה את עשתונותיה והתישבה על-גבי כירים בוערים. הכויות עשאוה לאשה חסרת-תועלת לכל ימי חייה. היא לא יכלה לשבת אלא בקצהו של צד אחד, רפודה בכריות, והילוכה נשאר מוזר, עד שמעולם לא שבה להלך בחוץ לעיני אנשים. היא ויתרה על כל מיני אירועים חברתיים, כי נטרדה מחמת המחשבה, שמגופה נישא ריח של חריכה."
 
תסכימו אתי שזו אישה מאוד אומללה. אשמח לקרוא את דעתו של מי שקרא או קורא את היצירה הענקית והנפלאה הזו.  

תגובות