סיפורים

בוא אליי אהובי!

 

בוא אליי אהובי! / שרון נחום

 

אני אוהבת כל בוקר לקום ולחוש את העוצמה שמעניק לי הורדוס.

אוהבת את המעמד שלי, את הכח, את היוקרה.

אוהבת להתהלך במיטב מחלציי וכולן כמובן במיטבם, להתהדר בתכשיטיי ולחייך אל העולם.

 

לפנות ערב, העוצמה מפנה מקומה לתוגה שהולכת וגדלה ובאפילת הלילה, נאלצת לשתף את הכר בדמעותיי המלוחות.

מצפה, מקווה שיבוא לחדרי, יכנס למיטתי ויענג את גופי. שילחש לי, מילות אהבה, מבטים רכים, נגיעות, ליטופים שיתעלס ולא ירפה ואני יודעת שזה לא יקרה, הוא אף פעם לא יתרצה וכשהעיניים מצועפות, כבר מעט עייפות, בדיוק כשהתקווה כבר נעלמה, תפתח חרש דלת חדרי, הוא יחמוק למיטתי, יעיר את גופי ואני אתמסר לתחושות, לעונג הבשרים אגיע לגבהים, אצרח, אצעק, הוא יניח ידו על פי, להשקיט סערת תשוקתי  עד שגופי וגופו, רפויים ושבעים,  יחמוק חרש חזרה, כאילו לא היה ואני אעצום את עיניי אמחה דמעה וכמו תמיד אשא תפילה שיום יבוא, או יותר נכון לילה והורדוס בעלי, יבוא למיטתי ולא מאוריציוס מנקה העלים, בבריכת טירת מלכותי.

 

 

קטע שנכתב בהשראת מפגש חוויתי בעתיקות קיסריה.

 

 

 

 

©כל הזכויות שמורות למחברת.

 

תגובות