שבעה ימים של צעידה

על מסלולו הסבוך של מבוך ההכרה

יום ביומו מתפתל

כנחש הקוברה היושב בסל ומחכה

לרטט צלילי החליל של אדונו

לצאת ולרקוד דרכו לרגע אל האויר החופשי

בנסיון להשתחרר מן ההפנוט החושי

ואולי אני פה

בעצם בשביל לשכוח מה היה

ולחזור כל יום להתחלה

לרגע עצמו ולעצם

מהותה האמיתי של הבריאה

הרי הזמן אחיד

קורה בין שאיפה לנשיפה

ופעמים עוצר לוקח הפסקה

סבך הקשר נפרם

ונראה הקצה כאור לבן בוהק בסוף המנהרה

ועוד לבנה קטנה נופלת לה מן החומה הגבוהה

המפרידה בין העולמות של החיים והמתים

המקבלים מנוחה

בתוך חלום כלכך מציאותי

וביום הבא לחפש הכוח לחשוב הפוך

במקום הדחף לרוץ לקראת הסוף

ללכת בשלווה

לשבת על ספסל בדרך להתמסר

למהירות התופעה

התודעה כבועת סבון מרחפת

ולה אינספור מימדים הנראים בצבעים שונים

קשה לתפוס את העדינות והמורכבות שלה

צפה במהירות האור

על גבי רוח שאינה נראית

בבת אחת מתנפצת

ומשאירה רסיסים של זיכרון

כאשר בבוקר מתעורר מתוך חלום

קרני השמש נראות חודרת

מבעד תריסי החלון

ועלהים צפים חלקיקי אבק קטנים

כאינסוף גלקסיות של כוכבים