אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 144 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 17/10/1982
אני בוגר עיירת פיתוח. את המסע כומתה סיימתי על אלונקה. בטיול לחו"ל הקאתי פעמים ונשרפו לי התמונות. אני גר בתל אביב אצל אמא של חברה שלי ומחפש ריגושים באתרי כתיבה ויצירה.
E-Mail:
אזור מגורים: תלא אביב רבתי
תאריך כניסה אחרון:
22/07/2008 18:44:27

 
נושא: כתב הפילוסוף פרידריך .

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
סיפור ה{א}מת - תומר סיפורים (24/10/2006-22:44) 467 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 

השעה 21:00 בערב, עוד חצי שעה לנורא מכל. אנחנו כבר בשטח, יותר מחצי דרך כבר הלכנו. צבועים בגוון ירוק שחור הזיעה נוטפת ומערבבת את הצבעים יחד. והשקט, השקט של עוד לילה במדבר, שקט רע שאפילו הוא לא יצליח לבשר לנו את הנורא מכל שעוד יבוא. מילא היה נותן איזה רמז קטן, משהו, כלום סתם רע כהרגלו. תמיד שנאתי את המדבר וכך יישאר לעולם.

אוף!  

הכאבים!  

מה השעה?

כמה ק"מ עברנו?

 שמשהו יידבר!

 

את המסע 15 ק"מ היה  שווה לסבול, עשינו טקס בכותל, היה מרגש. אבל עוד בשעות הבוקר עלינו לתוך ירושלים, נדמה לי אל תוך העיר העתיקה, רצנו עם דגלים ורעל בעניים. עברנו המון אנשים שרק התחילו את השגרה שלהם,  חצי פיהוק מנומס, ועוד זוג שהתווכח מי  הפעם הילדים שמעירים את כל העיר. השמנמן צדק, הוא זיהה אותנו לפי הכומתה, "אני אומר לך אלה גבעתי לא גולני, לפי הסגול, החברל'ך האלה כבר היו פה לפני חודשיים" .

עוד פעם חושך. איך המ"מ יודע לאיפה הוא לוקח אותנו, בטח מסובב אותנו במעגלים מסביב למשטח. בועז לידו, בחור טוב, סוחב את הקשר על הגב,והמעד בידו  רק בשביל שהמ"מ ימלמל איזה משהו לא מובן לתוך הפיה ותוך כדי ישעשע משהו בצד השני. 

שני  טורים, חייב לצמצם פערים חלילה שלא ניצור שרוך. כי אז ממש נסתבך. אני לא מבין למה רק המחלקה שלנו יצאה למסע הזה?  כל כך מוזר! איפה שאר הפלוגה , באוהל?

שחר, מאחור עם  המפקד ולדי, מידי פעם מסדר את שני הטורים ובלחישה מעודד אותנו שהנה זה אוטוטו נגמר. אלכס החובש באמצע "מתפנק" לו עם האלונקה ועם כוח רצון של חיה פצועה מדדה את עצמו קדימה. אני עם אותה אסטרטגיה כבר כמה שבועות, כדי להעביר את הזמן ממלמל לעצמי שירים, סתמיים כאלה, חוזר על הפזמון שש-שבע פעמים, להשכיח את הכאבים בגוף. את רצועת הנשק כבר הזזתי לכל הכיוונים, החרא הזה פשוט לא מסתדר.

את הסוף בטח לא רואים בחושך כזה, כל אחד עם הכאב  הפנימי שלו, הגופני שלו, עם החרא שהוא מביא מהבית. איך.. איך היא מעזה הכלבה! לשלוח לי הודעת טקסט שהייתה מיועדת לאחיה ובה כתוב שהיא מצטערת שלא נפרדנו ערב קודם! פרצתי בבכי עשר דקות לפני היציאה למסע, על כתפו של לירן מהאוהל א'. לא היה זמן, לא היה למי לפנות, בנוסף לאפוד, קסדה ונשק יש גם פק"ל חרא על הנפש, ויותר כבד מזה אין.

 

עוד עשר דקות לנורא מכל

 

ממלמל עוד איזה שיר, אני באמצע תמיד באמצע, לא אוהב להיות ראשון ולא אחרון, מהאמצע רואים את כולם. עוזר לחלשים ממני ונעזר בחזקים יותר,מאין תפיסה בינונית שבטח תלווה אותי עוד בחיים. אני לא רואה את כולם ולא מכיר את כולם, בסך הכל חודשיים. את גיא אני מכיר הכי טוב הוא יושן מיטה לידי, את השבת האחרונה הוא עשה בבסיס, חטף שבת, הוא ועוד אחד מאצלנו, נו.. ביישן כזה. לא חשוב. עשו איזה משהו בתמימות אבל גיא לקח את זה קליל.

 

שני טורים, העייפות מצטברת, המחשבות על הכאב רק קודחות בראש, ברקע הרוח חובטת בהרים, מידי פעם נשמעים יריות קלות, מתאמנים לא רחוק. הכל קורה מהר, ולא ברור, מהמהירות שבה אנו הולכים לא שמים לב מה קורה סביבנו, תשתוק ותלך ככה אמרו בתדריך. בקצה העין חייל מתייאש ומתרחק, אני לא רואה מי זה אבל זה קורה הרבה אצלנו, הם תמיד חוזרים. אבל הוא לא חוזר. אני ממשיך ללכת. המפקד מאחור צועק משהו אבל אני לא שומע, הנשיפות שלי חזקות מאוד, והזיעה מטפטפת אל תוך האוזן. ממשיך ללכת. עוד יריות, רוח חזקה, עוד מעט ייגמר. אבל, הקשר, הקשר פתאום זועק, הוא באמת עובד. מרחוק נשמעת צעקה. לא ברור. עודד המ"מ נעצר. נעצר. הוא אף פעם לא נעצר. מסתובב ורץ, ארשת פניו מבוהלת כשחלף על פני, מאחוריו משתרך בועז. עומדים במקום, בשקט, אך אחד לא מוציא מלה מהפה, אבל הראש עובד שעות נוספות, "בטוח נחטוף על זה" אני אומר לעצמי.סורק במהירות מי חסר, אין מפקדים גם לא קשרים, איפה אלכס החובש? מה קורה פה? שיקשוק של נשק נשמע מרחוק, בקשר לא מפסיעים לצעוק הוראות. כלום לא ברור לי, ומישהו חסר לי , אבל מי? הכל עובר מהר, הזמן רץ אבל אני קפוא במקומי. בלבול רוקד לו עם אימה, רעד מתפשט בגופי  הרגשה של רוח קרירה.  

משהו קרה! אמבולנס.

עודד המ"מ מכנס אותנו, על פרצופו אפשר לראות סימני בהלה, בקור רוח מאולץ. בועז לא לצידו. את המילים הוא יורה בצרורות, אין פסיקים וגם לא רווחים. "חברכם, דניאל הילר, במהלך המסע עזב בפתאומיות  את הטור הימני, פתח בריצה לעבר הכביש ובעוד המפקד ולדי אחריו, כנראה, סיבב את נשקו לכיוון הפנים וירה.

 אמבולנס צבאי מפנה אותו בזה הרגע, אתם חוזרים מיד לבסיס". 

הלם! אני זוכר את גיא ניגש אלי בוכה, אני מחבק אותו, והוא מספר לי בבכי איך בילה עם דניאל את השבת שביחד קיבלו מהמפקדים. ואני עם כל העצב והתדהמה מנסה להיזכר מי זה?! מי זה דני? רגע אחד אני חושב על מישהו, ותיכף הוא צץ מולי. אני מריץ לעצמי בראש את כל החברים למחלקה. אלה שהספקתי לשמור איתם, אלה שישבנו ביחד באוכל, החבר'ה מהאוהל, אוהל ב'.. שחר,לירן ליאור..

ואז זה צף. עם הדמעות, עולה לי דמותו בין רגע. פעם אחד החלפנו מילה, פעם אחת. עשינו אימון בוקר לבושים במד"ס, מבטינו הצטלבו, חייכתי והוא אלי בחזרה, איך קוראים לך? שאלתי.. דניאל, ענה. ומאיפה..? מדימונה הוא אמר. וואלה השבתי. "הייתי אלוף הארץ בקרטה לנוער".. השתחצן קצת.

 אז מה אתה עושה פה? התעניינתי..

ת'אמת. לא יודע.

גם אני לא, אמרתי.

 

 

 

 

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות קרבי זה הכי / גלי צבי-ויס 24/10/2006
  ללא תגובות / תומר 24/10/2006
  ללא תגובות / אלכס מילמן 25/10/2006
  ללא תגובות הסיפור מסופר היטב, משדר אמינות ויוצר הזדהות. / שרון נחום 25/10/2006
  ללא תגובות תדע כל אם עברייה... / תמנע קורץ 25/10/2006
  פתח תגובות תומר / מיכל22 25/10/2006 [ מס' תגובות : 2]
    מיכלייייי / תומר 26/10/2006
    תומר יקר / מיכל22 26/10/2006
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית