חוט ומחט

"אתה המיניון שלי".

הכרזת אחרי שנשקת לי לראשונה, כמה רגעים אחרי שהרגענו את הרעב בהמבורגר גדול עם צ'יפס וקולה זירו. לבשתי ג'ינס כחול פשוט ואת החולצה הצהובה שאני אוהב, זאת שאימא מנסה להעלים לזבל כל פעם כי היא מחרידה בעיניה והרכבתי משקפיים עם מסגרת עבה כדי להסתיר כמה שיותר מהפנים שאני לא אוהב.

"זה לא רק במראה שלך היום", המשכת להסביר, "אתה פשוט מיניון צהוב. מלא באנרגיה ובשמחת חיים שמאיימת לפוצץ אותך לאלפי חתיכות, ממלמל מילים ושטויות כשאתה מתרגש ואוהב בננות". קרצת כשאמרת את השטות על הבננות כדי לשבור קצת את המתח שנוצר, וכל שהצלחתי להגיד לך הוא שאני דווקא מעדיף את האפרסק לפעמים על פני הבננה.

ומאז הייתי המיניון שלך.

אמנם לא היית קורא לי ככה באופן קבוע, לרוב היינו נופלים לנישה הקבועה והנדושה של "מאמי" או "בייב", אבל ברגעים המיוחדים – האלה שאתה רוצה לשמור עמוק בלב ולא לשחרר לעולם – השם מיניון היה צץ שוב.

כשבאת לישון אצלי בפעם הראשונה, אמרת שקנית לי מתנה. ידעת שאני לא אוהב שקונים לא דברים ועוד יותר לא אוהב לחכות להפתעה, אבל ידעת גם שיותר מכל אלה אני אוהב לקבל דברים ארוזים ולקרוע את העטיפה בציפייה למה מתחבא בתוכה. וכשנכנסת אליי לחדר, עוד לפני שלקחתי אותך להכיר את אימא ולהשוויץ בכמה בר מזל אני, רק השחלתי את ידי אל תיק הגב הכחול שלך ושלפתי משם את האריזה.

"זה רך ובעל צורה מוזרה, זאת בובה?" הצלחתי לנחש לפני שהטפרים שלי עטו על הטרף שנחת בין ידיי. ושם בין קרעי הנייר, לא מבין את ההתרגשות הגדולה שסביבו, נח לו קווין – המיניון שאני הכי אוהב. היו לי הרבה מאוד מיניונים בחדר: אחד שקיבלתי מפאי בתאילנד, כמה שקיבלתי באריזות ארטיק ועוד כאלה שאספתי מחנויות הצעצועים השונות; לכל אחד מהם סיפור משלו וזיכרונות שהוא מציף - אבל המיניון שלך הפך להיות האהוב עליי מבין כולם ברגע שראיתי אותו.

"הלילה אתה תחבק אותי חזק, וכשאני אלך ותרצה לחשוב שאתה מחבק אותי – תוכל לחבק את קווין ולדמיין שזה אני שם". וכך כל לילה לפני השינה, כשהיית מתקשר להגיד לי לילה טוב ושאתה אוהב אותי, אני הייתי מחבק חזק את קווין עם חיוך של ילדה מאוהבת ומדמיין שזה אתה שם ומתאהב בך אפילו יותר.

בפעם הקודמת שהגעת והערת אותי בבוקר מוקדם לפני שיצאת לעבודה כי רצית לטעום אותי עוד קצת, וכשנשכבתי מעלייך והפכנו משני גופים לגוף אחד, קרענו לקווין את הכפתור של החולצה. הכפתור השמאלי האחורי, ממש במקום שבו צריך להיות לו הלב (אם היה לו כזה), אמרת שבפעם הבאה שתגיע תתפור לי אותו והוא יהיה ממש כמו שהיה בהתחלה.

בערב יום ראשון בשבוע שעבר, כשבאת לאסוף אותי מהעבודה ועצרת את הרכב במגרש חנייה ואמרת לי שאתה אוהב אותי כמו שלא אהבת אף אחד מעולם – אבל אתה מרגיש שלא פתרת עניינים עם עצמך לפני שאתה יכול להיות בלב שלם איתי – הגשת לי חוט ומחט כחולים כדי שאוכל לתפור את מה שנקרע בקווין.

"אני מקווה שכמו שהוא יחזור למה שהיה בהתחלה, אחרי שאני אעבור את התהליך עם עצמי נוכל לתפור שוב את מה שאני קורע עכשיו". נתת לי נשיקה לפרידה ואמרת שתקפיץ אותי הביתה, אבל אני רק מלמלתי מילים ושטויות מבין הדמעות ויצאתי מהרכב ועליתי על המונית הראשונה שעברה במקום.

שלחת לי תמונה של מיניון עם לב וכתבת שאתה אוהב אבל עכשיו אתה עוזב כי אתה לא רואה ברירה אחרת. ואני שכבתי במיטה עם דמעות שלא פוסקות, חיבקתי את קווין עם החולצה הקרועה במקום של הלב וקיוויתי שהחוט והמחט שהבאת לי יצליחו לתפור את החור שפערת בלב שלי.