שירים

דרקולה.

אלי,
והפחד תוקף את ליבי בכל רגע שבו
חשה אני את ריחו,
רקוב כגופה,גוף שמת ונפשו נרקבה
היא כלואה ביצור- לא אנוש, לא חיה
דרקולה.
רק מגע של ידו בי ונדמה ששיניו
נינעצות בבשר צווארי.
אלי,
מטמאות, שואבות הן את טוהר ליבי
וליבו הוא לב אבן, לא ניתן לפרוצו.
אני חשה בכך: הוא כבר פה
אל תיתנן לו לטמא נשמתי
אל תגזול את מה שנותר לי,
מותי.
 
 
 
*תמיד אמרו לי שאני קוראת יותר מידי ספרים, היש דבר כזה?*

תגובות