"אני יודע שמה שאני אספר לך יראה לך מוזר, אבל תדע לך שזו האמת…"
ככה הוא התחיל את השיחה בינינו.
זאת לא הייתה השיחה הראשונה בינינו, כמובן. אחרי הכל, שנינו גרים באותה השכונה, לשנינו יש ילדים שלמדו באותו בית הספר, שנינו מצאנו את עצמנו במכולת השכונתית ביום שישי עושים "קניות השלמה" לפני שבת ושנינו אפילו התפללנו באותו בית הכנסת, ברמה כזאת או אחרת של קביעות.
אלא שכאן הסתיים הדמיון. הוא היה פקיד זוטר בעירייה ואני בלוגר וסופר מתחיל. הוא מעשן כרוני ואני חולה אסתמה.שנינו היינו נשואים, אבל הוא התגרש לאחרונה. כדי להשאר קרוב לילדיו הוא החליט להישאר בשכונה, כך שקשר ה"שלום-שלום" שלנו נמשך.
זה היה רוב הקשר שלי איתו, עד שיום שישי אחד פנה אלי בתור במכולת השכונתית ושאר אם אני רוצה לראיין אותו. הופתעתי קצת - אחרי הכל, לא ידעתי אפילו שידע שהייתי סופר (ואני משתמש במונח בצורה רחבה מאוד - הספר שלי נמכר בדיוק בשבעה עשר עותקים), אבל הסתקרנתי מספיק כדי לחשוב שגם במקרה הגרוע ביותר - יצא לי מזה לפחות פוסט הזוי לבלוג שלי שיעסוק בעד כמה אנשים בטוחים שיש להם סיפור מעניין.
אבל כשישבנו בדירה השכורה הקטנטנה ששכר, ליד שולחן מטבח מתקלף על כיסאות "כתר פלסטיק" צהובים, והוא התחיל דבר - הבנתי שנפל לידי משהו באמת נדיר בימינו - קמצוץ של רגש אמיתי.
"תבין, אני הייתי בנאדם נורמלי. אתה מכיר אותי! ראית אותי בכשונה. אני נראה לך מוזר או משהו? משוגע? אולי סוטה?" הייתי חייב להניע בראשי לשלילה כדי שימשיך. והאמת? זה לא היה שקר. הוא תמיד היה סתם עוד שכן, שום דבר חריג בנוף השכונה המנומנמת בפרבר הדתי של העיר.
הוא משך עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה והמשיך. "אתה לא היית מנחש מה הרג את הנישואין שלי. אני רוצה שתבטיח שתשמע אותי עד הסוף. אני כבר לא יודע, אולי אני באמת סוטה, אולי זה לא נורמלי, אבל תבטיח שתשמע עד הסוף. תנסה להבין אותי. לא קרה לי דבר כזה בחיים…" עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה והיא הצטרפה לאחיותיה במאפרה העולה על גדותיה. הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות חדשה והחל לפתוח אותה.
"קיבלתי טלפון חדש מהעבודה. מינו אותי להיות אחראי על תיקוני ביוב דחופים בעיר, אז הייתי צריך להיות זמין 24/7. אפילו הרב בבית הכנסת אמר שמותר לי להיות עם הטלפון בשבת, כי זו סכנה בריאותית לציבור. והמכשיר הזה היה מחובר לי ליד כל הזמן. כל כך הרבה, שהתחלתי להוריד כל מיני אפליקציות ומשחקים. זה לא דבר נורא כל כך, חוץ מבזבוז הזמן…" ידיו החוו את אותן התנועות המוכרות של משחקי הנייד למיניהם, וכמעט שיכלתי לדמיין את המכשיר בין אצבעותיו.
"ואז שמעתי על האפליקציה הזאת. שמעתי עליה בסרטון ביוטיוב. אפליקציה שמאפשרת לך לדבר עם אנשים בכל העולם, בלי לתת שום פרט על עצמך חוץ ממה שתחליט לתת. כל תמונה או סרטון שתעלה לשם נמחק תוך שעה, ואי אפשר להעתיק החוצה. לגמרי אנונימי."
סיגריה חדשה כבר הופיעה בין אצבעות ידו המוכתמות בצהוב, והוא הצית אותה במהירות.
"אז הורדתי אותה. מה קרה? קצת לדבר עם אנשים אחרים. להכיר משהו אחר, לא עוד מהרגיל והידוע. תקשיב לי מיכאל, לא ראיתי דבר כזה…"
קולו נסחף לרגע כשלקח שאיפה מהסיגריה, עיניו עצומות. תהיתי אם לשם כך הביא אותי לכאן - לספר לי על אפליקציית הכרויות? האם בגד באשתו? היא ואשתי משמשות יחד בוועד ההורים בבית הספר…
"לא ראיתי דבר כזה. ילדות בנות 17 מתאילנד והודו, בחורות בנות עשרים ממזרח אירופה, נשים מדהימות מארצות הברית - כולן שם, מחכות למי שידע לדבר איתן כמו שהן רצו… לא האמנתי כמה זה קל… לאחר כמה לילות של שיטוט שם פיתחתי תסריט קבוע, ומשם הכל התדרדר…"
עוד שאיפה מהסיגריה ושיעול גרוני אחריה.
"כל לילה דיברתי עם שתיים שלוש בחורות. זה נראה כאילו הן רק חיכו לי לשלוח אלי תמונות ערום שלהן. יכולתי לקבל כל מה שרציתי. רק לבקש. לפעמים אפילו לא לבקש. לדרוש. לא האמנתי. התמכרתי. הייתי באפליקציה במקום שעות שינה. ואחרי שהייתי מתנתק הייתי נוגע בעצמי. גם - פעמיים שלוש בלילה. לא יכולתי לעצור…"
הוא לקח עוד שאיפה, ואני הרגשתי שאני מסמיק. אצלנו בחברה הדתית לא מקובל לדבר על ההרגלים המיניים שלו עם זרים בצורה כזו, והביך אותי לשמוע על שלו. אבל הוא המשיך, כמעט ללא רחמים:
"אתה לא מבין כמה זה קל. עם הצעירות אתה מדבר בסמכותיות. כמו לילדות קטנות. הן רק מחכות לאבא שיגיד להן שהן ילדות טובות. עם הנשים הצעירות בנות העשרים - את מסביר שלגיל יש יתרונות, שלמדת איך לגרום לנשים לגמור מהר וחזק. ועם המבוגרות יותר - הן רק רוצות להרגיש שוב שמישהו חושק בהן. וזהו. קיבלתי כל לילה תמונות, הקלטות קוליות שלהן גונחות ונאנקות, סרטוני וידאו שלהן…
לא ידעתי מה לעשות עם זה. מה זה העולם המוזר הזה שנקלעתי אליו. לא ידעתי לרסן את עצמי. התחלתי לקחת הפסקות ארוכות בעבודה. הפסקתי לשחק עם הילדים. הפסקתי להכנס למיטה עם האשה. היא הלכה לישון ואני - באפליקציה בסלון…
ואז יום אחד היא שאלה מה אני עושה בטלפון כל הלילה. בשלב הזה כבר לא היה לי אכפת. הראיתי לה. אתה מבין? הראיתי לה!"
צחוק מריר וקצר ליווה את המשפט האחרון. עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה.
"היא יצאה מדעתה. היא חטפה לי את הטלפון מהיד וצילמה את המסך עם הנייד שלה. היא העירה את הילדים ולקחה אותם לאמא שלה. היא צרחה שאני בוגד, ושמגיע לי למות, ושלא אעיז לענות לה בכלל. ואז היא יצאה מהבית. ואני? אספתי את עצמי, חזרתי לספה בסלון, ושוב - לאפליקציה…
פיספסתי אחר כך שבוע שלם בעבודה, כולל כמה שיחות על מקרים דחופים שבגללם נתנו את הטלפון הזה בכלל. בפעם הבאה שבאתי למשרד הודיעו לי שאני מפוטר. חזרתי הביתה ושם חיכה המכתב מעורך הדין של האישה. ארזתי ועברתי לכאן" הוא החווה בידו על הדירה הקטנה, לוקח עוד שאיפה מהסיגריה.
"אין כאן מוסר השכל גדול" הוא אומר, קורא בבירור את תווי פני. "התמכרתי. ואפילו לא לסמים, או אלכוהול, או משהו כזה. לפורנו. למפגשים וירטואליים עם נשים רחוקות שלעולם לא אפגוש. וההתמכרות הזאת הרסה לי את החיים. בדיוק כמו כל התמכרות אחרת. ואתה חושב שלמדתי משהו מכל זה? אתה טועה. מה אתה חושב שאני עדיין עושה כל לילה?"
צחוק עצוב ליווה את המשפט האחרון. מבטו החליק לרגע ממני אל חדר השינה הקטן, שם נראה בבירור מכשיר נייד מחובר למטען.
"אבל זהו. אין לי כח יותר. החיים שלי נגמרו בגלל הדבר הזה, ואני לא יכול להפסיק. אתה תכתוב על זה, נכון? וידעו שזאת לא הייתה אשמתי…"
מבטו נשאר מהופנט למכשיר השחור הקטן שעל המיטה המבולגנת, ונראה כי שכח מקיומי כלל. הודיתי לו על סיפורו, וביקשתי שינסה לקבל עזרה. הוא התעלם ממני, ואני אספתי את חפצי וחזרתי להביתה.
באותו הערב התפתיתי להתקין את האפליקציה במכשיר שלי, לנסות להבין לעומק יותר על מה מדובר, אך ראשה של אשתי שישנה על כתפי מנע זאת ממני. החלטתי שלא להפריע לה ולחכות.
למחרת בבוקר כבר הייתה השכונה מכוסה במודעות האבל, על מותו בטרם עת. הוא נקבר מחוץ לגדר, בהתאם לדין ההלכה בנוגע לקבורת מתאבדים.
