הקטע הזה נכתב לפני כמה שנים טובות, אם זכרוני אינו מטעה אותי, קצת אחרי או במשך מבצע עמוד ענן. מחכה לשמוע את חוות דעתכם.
היא ישבה בחדר כמעט ריק מרהיטים, בוהה אל השתקפותה במראה התלויה ברישול על הקיר.
הטלויזיה בסלון הדירה שמעליה פעלה בקולי קולות, והיא שמעה שברי משפטים מתוך מהדורת החדשות.
הנייד שלה היה אחוז בידה במשך יומיים כמעט כל הזמן, והיא ניסתה לחייג את המספר המוכר שוב. היא הגיעה אל התא הקולי בפעם המי-יודע-כמה, נאנחת בכבדות.
היא ידעה שהוא נמצא רחוק, איפשהו בדרום הארץ, עסוק מידי בשביל לענות לשיחה.
הלילות עברו עליה באיטיות מייגעת כשהוא לא היה. החלומות היו רדופים, והיא התעוררה פעם אחר פעם, מסויטת.
החדשות המשיכו לדווח על פצועים והרוגים, והוא המשיך שלא לענות לשיחות החוזרות.
עיניה כבר יבשו מדמעות, נפוחות ואדומות. הירח השתקף אליה מהחלון, זורח בלובן מסנוור.
היא הרימה את עיניה אל השעון, נאנחת שוב ומתהלכת לכיוון המקלחת, זונחת את הנייד על הספה.
היא סידרה את המגבת הנקייה במקומה על המתלה, וארגנה את כל בגדיה התחתונים בקרבת מקום.
ידה פתחה את הברז, נשלחת פנימה אל הזרם ובודקת את טמפרטורת המים, ובדיוק אז נשמע צלצול רועם של הנייד שלה מהסלון.
היא הדפה את הדלת מדרכה, רצה אל הנייד ועונה לשיחה מבלי לבדוק את הצג בכלל.
"הלו?" קולה היה מלא תקווה והיא אחזה את המכשיר בחוזקה.
"מותק?" נשמע קולה של אמה מהצד השני של הקו. היא נאנחה שוב, קוברת את ראשה בין ידיה וחונקת את הדמעות.
"כן, אמא?" היא שאלה, ממורמרת.
"הוא עדיין לא התקשר?" היא שאלה.
"לא. משהו חשוב? אני בדיוק בדרך למקלחת." היא אמרה, מנסה להישאר אדישה ככל שאפשר ולשנן לעצמה שהיא ממש לא היחידה שמחכה לחבר הקרבי שלה שיחזור.
"אני ממש דואגת לך. זה לא טוב שאת ככה. כבר ארבעה שבועות שאת במצב הזה." אמה אמרה.
"זה הכל?" היא שאלה, אצבעה מוכנה על מקש הניתוק והיא להוטה לסיים את השיחה.
אמה נאנחה בייאוש. "כן, אהובה. שיהיה לך לילה טוב."
"לילה טוב." היא מלמלה וניתקה את השיחה.
היא גררה את רגליה בחזרה אל חדר המקלחת, מקפידה להזכיר לעצמה שהכל בסדר והוא יודע לשמור על עצמו, אז למה בכלל להיות היסטרית כל כך?
ברגע שזרם המים החמים שטף את גופה, עשרות מחשבות הציפו את מוחה הטרוד גם ככה.
איפה הוא ברגע זה ממש? מוסווה בחסות שיח יבש וצבעי פנים, אורב לחוליית מחבלים? אולי הוא בכלל מנצל שעות שינה נדירות?
הוא בטח נמצא עם חבריו, מדברים השד יודע על מה, או אולי ל א מדברים בכלל. אולי הוא חושב עליה. היא העלתה חיוך מר על שפתיה.
היא לא שמעה ממנו שום דבר כבר במשך חודש, מאז הפעם האחרונה שראתה אותו והיא התגעגעה לכל דבר בו.
מהצבע של העיניים שלו, אל הצורה שבה הוא מחייך כשהוא מחזיק אותה בין ידיו בלילה, ואפילו לדרך בה הם רבים.
היא פחדה שהוא שכח אותה. אולי הוא בכלל לא מתגעגע אליה וכל המרחק הזה רק עוזר לו להדחיק את קיומה.
הרי אין לו מושג כמה היא דואגת לו. כמה אכפת לה. הוא לא יודע שבכל פעם שבחדשות מדווחים על פצוע או הרוג, ובנוסף לכל הוא גם לא עונה לשיחות שלה אליו, היא מפסיקה לנשום לרגע.
אבל היא יודעת שהוא בסדר. הוא חייב להיות, אחרת כל עולמה יקרוס.
היא סגרה את הברז והתנגבה במגבת הנקייה, מתלבשת וחוזרת אל הסלון, שנראה כמו מחנה קיץ. הספה הייתה מוצעת ואפילו הכרית שלה הייתה שם.
שאריות של כריכים היו זנוחות על השולחן והיא הרימה אותן אל הפח, מסדרת סביב.
הטלויזיה של השכנים בקומה העליונה שקטה. היא הדליקה את הטלויזיה שלה, מגבירה את הווליום במקצת, כך שתשמע אותה גם ברחבי הבית.
היא הדיחה את הכלים המלוכלכים וניקתה, מקפלת בגדים שהיו זרוקים על הרצפה ומפעילה את מכונת הכביסה.
היא עברה מול המראה, בוחנת את בבואתה. שיערה היה אסוף מעלה בקוקו מרושל, היא לבשה מכנס קצר וחולצת סוף מסלול שעדיין נשאה עליה את ריחו.
היא שאפה את עקבות ריחו מהבד, מחייכת לעצמה ועוצמת את עיניה לרגע.
שלוש נקישות עדינות בדלת. היא כיווצה את גבותיה, מבולבלת. השעה הייתה עשר בערב, מי אמור היה להגיע?
היא ניגשה אל הדלת, הולכת על קצות אצבעותיה ופותחת אותה. צווחה נפלטה מבין שפתיה כשהביטה בו.
עיניו הכחולות הביטו אליה, נוצצות. הוא נכנס פנימה, סוגר אחריו את הדלת ומשליך את התיק הגדול על הרצפה.
היא עמדה מולו, סוקרת אותו במבטה בפה פעור לרווחה. הוא צחק והתקרב אליה, מחבק אותה בין זרועותיו.
היא הניחה את שתי כפות ידיה על חזו, אוחזת בחולצת המדים שלו חזק. הוא נישק את שיערה.
הוא הרחיק אותה לרגע ממנו, מוחה את דמעותיה באגודלו. "היי, למה את בוכה?" הוא שאל.
רק ברגע שאמר זאת היא הבינה שבכתה. ידיה נשלחו אל שיערו הקצר והיא בהתה אל תוך עיניו.
היא ליטפה את פניו, כאילו מוודאת שחזר בשלמותו הביתה. כפות ידיה נעצרו על כתפיו ונאחזו בו חזק.
הוא נשק לשפתיה קלות, מרפרף עליהן לאט, חצי מחייך. "התגעגעתי לריח שלך." הוא אמר.
היא פרמה את כפתורי החולצה הירוקה, מושכת אותה אל מחוץ למכנסי החאקי ומשליכה אותה הצידה.
"חודש, חודש שלם..." היא מלמלה בין שפתיו. "חשבתי ששכחת אותי." הוא נסוג לאחור, מתנשם. "מה?"
"לא ענית לי, ולא התקשרת, וכל כך דאגתי שראיתי את הסרטים הכי שחורים שיכולים להיות." היא ענתה, לא מבינה למה הוא כל כך מופתע.
הוא התנתק ממנה, חוזר אל התיק הגדול שעל הרצפה ומפשפש בו לרגע, ואז חוזר עם אסופת דפים מאוגדת בחוט דיג, מגיש לה אותה.
"מה אלה?" היא שאלה אותו.
"כל הפעמים שרציתי לדבר איתך ולא יכולתי."
