גאולה. יולי 2006
"אחחח... תראו אותה..." הבורא שלי צופה בי מלמעלה, סביבו נשענים וצופים מעבר למעקה העננים, צאן מרעיתו, חבורת מלאכים מתלמדים, פעורי פה וזבי ריר.
"תראו איך הרצועה של תיק הצד שלה, עוברת בדיוק מושלם, בעמק שבין שדיה המהוללים! אחחח... השדיים האלה... נשים בכל העולם משפצות ומתקנות – ואצלה, זה פשוט הצמד הכי מדהים שיצרתי אי פעם!" הבורא נראה מרוצה מעצמו וצאן מרעיתו מהנהנים בראשם להסכמה, פה אחד, פה פעור ועיניים חומדות, שעוקבות אחרי ממרומי הרקיע.
לא רק את המבטים שלהם אני מרגישה על עורפי, על גופי, על שדיי.
כל נהג כמעט, שעובר מולי, או מגיח מאחוריי, 'מנגב' עליי איזה מבט זומם. מפנטז איך הוא יהיה זה שירים את רצועת התיק האדום שלי, מתוך העמק החושני של שדי המהוללים, כפי שכינה אותם בוראי היקר.
"אתם יודעים, תלמידים יקרים," הבורא פונה אל המתלמדים המשתאים, שאינם מצליחים להעתיק את עיניהם ממראה גופי המהלך, באוויר הבוקר הצלול, בדרכי לעבודה. "שלא תחשבו לרגע שזה פשוט כל כך, להיות אישה שנראית כמוה! כל המבטים, כל הזימה הזאת סביבה. כל גבר כמעט שפוגש אותה, חושק בה מייד. מעטים מצליחים להתגבר על הדחף הראשוני – לשלוח יד אל החזה המושלם הזה – וזוכים לגלות, שחוץ מהגוף החושני ביותר עלי אדמות, יש כאן גם אישה מבריקה ומדהימה, שנמצאת שם למטרה מאוד מסויימת..."
אני מכירה את התחושה הזו, המתסכלת כל כך: אני יכולה לשבת ולשוחח עם גבר על פוליטיקה וכדורגל אבל הוא סורק את חולצת הטריקו הפשוטה שלגופי כשרצועת תיק הצד האדומה שלי, חורצת את גורל השיחה כבר מראש.
"רק רציתי שתדעו, שהיא שם לזמן מוגבל בלבד! שמתי אותה שם להשאלה.
הבאתי אותה לעולם כדי שתמלא את ייעודה ותעביר הלאה איזה מסר, שייקח כמה זמן שייקח – אבל בסופו של דבר האנושות תקבל אותו." מסביר הבורא לתלמידיו, שעדיין לא מצליחים למחוק את המבטים המשתוקקים שלהם.
"למה בהשאלה? אתם שואלים?" הבורא שואל שאלה רטורית ולא מחכה למוצא פיהם. ממילא הם לא בדיוק מסוגלים לדבר כרגע. זה זמן טוב להרביץ בהם קצת 'תורה'.
"כי יצור כמוה לא פוגשים כל יום! היא נדירה! אחת במינה ואני לא מייצר כמוה יותר! (אלא אם כן תהיה לה בת)." הוא מתלוצץ לעצמו או אולי מביע משאלת לב כמוסה...
"שתבינו, חברים, כשראיתי לראשונה את מה שבראתי, הייתי המום! אמרתי לעצמי:
"וואו!! התעליתי על עצמי! אבל אם אייצר עוד כמוה בכמויות, אנשים לא ידעו להעריך את מה שיש להם. אז אשים אותה שם לניסיון. מי שידע איך להתייחס אליה, איך לאהוב אותה, יזכה לאושר שאין דומה לו! אך אם לא, אז אשאיר אותה שם רק לזמן מוגבל, עד שתסיים למלא את שליחותה – ואחר כך אחזיר אותה אליי.
אחרי הכל, זה לא יהיה הוגן כלפיה, שתסבול זמן רב כל כך ללא אהבה ועוד בעולם הזה, שהולך ומתקלקל והסיכוי שתמצא שם אהבת אמת, הולך ופוחת... אם לא ימצא האיש, שידע להעניק לה את האהבה שלה היא ראויה, אשיב אותה אליי – כי ממני, היא תקבל את האהבה הגדולה מכולן! הרי אני יצרתי אותה! ואני יודע שיצרתי משהו כל כך נדיר, שאולי רק אני אדע איך לאהוב ולהעריך אותו.."
קולו דעך כשהבין את המשמעות של דבריו שלו.
"מסכנה שלי..." הבורא שלי לחש בעיניים לחות והביט בי במבט מלא חמלה.
התלמידים הפעורים, הצליחו סוף, סוף להפנות את מבטם אל הבורא, כשקלטו לפתע את התפנית ברוח השיעור.
"לא רציתי להיפרד ממנה, אבל ידעתי שאין לי ברירה. אחרי הכל, יצרתי אותה אנושית..." דמעה אלוהית נשרה מהשמיים.
זיכרון מעורפל צרוב גם בזיכרוני שלי. לא בדיוק זיכרון, אלא יותר כמו תחושה שמלווה אותי מאז ומעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי. זוכרת איך הבורא שלי
הצמיד אותי אליו בחוזקה, לכמה דקות ארוכות ונשק לי.
בנשיקתו היו מהולים הכאב וצער הפרידה – ואני הרגשתי משהו בתוכי נקרע! נתלש באכזריות. משהו, שגם בלי להבין הרגשתי, שלעולם לא יתאחה.
"אחר כך חיפשתי את הגוף שהכי יתאים לה ואת המשפחה שחשבתי, שתהיה לה הכי טובה והשארתי אותה שם. בלי הוראות הפעלה, בלי הוראות שימוש, טיפול ואחזקה. והכי גרוע – ללא תעודת אחריות!" הבורא נשמע מלא חרטה ויסוריי מצפון.
"ומאז היא מסתובבת לה ככה בעולם: עם הידיעה הנוראה, שאולי לא תזכה לחוות את האהבה האנושית המופלאה, שיצרתי בעולם הזה ורק כשתשוב אלי, תזכה לחוש את אותה העדנה." היוצר הכל יכול פשוט עמד לו שם והיכה על חטא.
תלמידיו עמדו סביבו פעורי פה, הפעם מתדהמה על הוידוי האלוהי.
"אך באותה מידה, נטעתי בה את הידיעה, שאין לה ברירה. שהיא חייבת למלא את שליחותי ולממש את הייעוד שלשמו שמתי אותה שם." הבורא ניסה להמציא תירוצים אלוהיים לעצמו, או שניסה לסבר את אוזניי תלמידיו.
עליהם תמיד יוכל להשאיר רושם ראשוני, שהוא הגדול הנורא, היושב במרומים, הכל יכול – הוא תמיד יודע מה הוא עושה.
"לפחות עכשיו אני יודע שהזמן מוגבל. שלא לנצח תמשיך כך להסתובב, מחוסרת אהבה." הוא המשיך להשתפך, ולמטה התחיל לטפטף גשם ראשון, או אולי שבירת שרב...
"כי את המסר שנשלחה להעביר, היא כבר כתבה. זה רק עניין של זמן עד שיופץ ברחבי תבל ומשימתה תושלם." חיוך קטן הפציע על שפתיו וקרן שמש זהובה הפציעה במקביל בין ענני הבוקר האפורים.
שמחתי לעצמי, לפחות לא ארטב בדרכי לעבודה. מטריה אינני נושאת עימי מעולם.
טיפות הגשם בשבילי הן כמו נשיקות מאהוב, שאינני יודעת על מקום המצאו.
למעלה, במרפסת הרקיע, הצטופפו התלמידים סביב האלוהים.
"עכשיו, תלמידים שלי," הוא מתחזק מקרבתם ומהערצתם העיוורת. הרי כל דבר פלאי שיספר להם, הם ישתו בשקיקה. "עכשיו יקרו, אולי, שני דברים מופלאים: או שבדרך נס תמצא את אותה אהבה, את אותו האדם שיזהה אותה ויעניק לה את אותה השלווה.
או שפשוט תעלם לה מעל פני האדמה.
תתאדה לשמיים כמו בועת סבון שברירית, תתפוגג אל שמיי התכלת... כך סתם...
הם אפילו לא ירגישו בכך. ולא ידעו שהסתלקה לה.
לעומת זאת הם ירגישו כאילו חסר להם משהו. משהו שלא יוכלו להסביר. והם ירוצו ויקראו שוב ושוב את מה שהפקדתי בידיה לכתוב, כדי להבין טוב יותר את המסר, שאותו נשלחה להעביר." עכשיו הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו.
"ואז – או שיעצבו עצב גדול, כי יגלו את מה שהחמיצו או שיחייכו חיוך רחב, ינגבו דמעה קטנה שתצליח לחמוק, יחבקו את מי שיעמוד לצידם באהבה גדולה ויגידו: 'תודה!'..." הבורא זקף את כתפיו, רושם לעצמו את הנאום הקטן הזה ואת הרושם הרב שהותיר בתלמידיו.
קרני השמש השתלחו מטה אל הרחוב הקטן בו צעדתי.
במכוניות שעברו לצידי, הסבו גברים את מבטם כדי ל'נגב' מבט חטוף על החזה המהולל שלי, שהודגש עוד יותר על ידי רצועת התיק האדומה, מבליטה עוד יותר את חמוקיי השופעים, שהעניק לי בנדיבות, בוראי היקר.
הלכתי לי לתומי, צעדיי נעשו לפתע קלילים. מחשבה מעורפלת, או אולי זיכרון ישן נעור בתוכי, מביא עימו תחושה נעימה ולא מוסברת.
תמונה עלתה וצפה לנגד עיניי. תמונה עתיקת יומין או אולי תמונה מהעתיד הרחוק, אך משהו היה בה מוכר וידוע מראש. חם, מוגן ואוהב...
באותו זמן, כבר שלח הבורא את תלמידיו מעליו. השיעור הסתיים ורק הוא עוד נותר לעמוד לבדו, צופה בי בגעגוע, מעביר את מבטיו במורד החושניות של גופי. "בקרוב אהובה, זה לא יקח עוד הרבה, את כבר תשבי איתי אי שם, חבוקה בזרועותיו של בוראך.
אני אלטף את שערך ואנשק את מצחך. אערסל אותך בחיקי ואת, תניחי את ראשך בשקע צווארי – ואני אעטוף אותך בתוכי.
את תבכי בדממה. בהקלה. מאושר - ואני רק אמשוך באפי בגבורה ואומר:
"זהו. עכשיו את איתי, אהובה...."
