סיפורים

התחנה


אלון אשתר

 

השמש צרבה את עורו באכזריות. הוא משך את הכובע מעל עיניו והשפיל מבט לאה אל הדרך. כביש סדוק ומפותל כשפתיים צמאות, מוטל בין גבעות מתפוררות. השמיים היו ריקים להכאיב.

     דבר מה צד את מבטו. פגר של ציפור נח על הדרך. הוא מיהר אליו, ליבו רוטט מתקווה. הוא הרים אותו באצבעות ארוכות ציפורניים, מתעלם מעיקום האף של ידידתו הקטנה. אבל לשווא. הפגר כבר רוקן מכל פיסת בשר טעימה, מותיר רק עצמות מרוחות בדם יבש ונוצות זרועות טפילים. הוא השליך את הפגר בגועל, מאוכזב.

     הוא פתח עוד כפתור בחולצתו. המעיל היה כרוך סביב מותניו כחגורה עבה – הם יזדקק לו בלילה. הקור היה מסוכן כרוצח. הוא הביט קדימה אל האופק – שלא השתנה כמעט בשלושת אלפים ומשהו ימי נדודים. הוא ניקה את ידיו על מכנסיו ושב ללכת. היא הצטרפה אליו, מתאימה את צעדיה הקטנים והמהירים לצעדיו הגדולים והמדודים.

     צעד אחר צעד. הוא משך את עצמו, מדמיין חבל בלתי נראה הגורר אותו קדימה. הרחק מהזוועות נטולות השם, לעבר אופק כלשהו, שכל קסמו היה בעצם היותו "לא כאן". קול זמזום מרוחק הגיע לאוזניו, מעין המהום אלקטרוני המרחף מעל הגבעות. הוא לא התייחס אליו. היה זה רחש קבוע מאז שעבר את קו הגבול המערבי-צפוני. העולם הישן הותיר אחריו מיני ירושות מוזרות.

     הוא שלף את נאד המים שלו ובחן את תכולתו. פחות מחצי. לא טוב. הוא חשק את שפתיו, מנסה לדלות רטיבות שכבר מזמן גוועה. לידידה הקטנה היה בקבוק מים מפלסטיק שגם הוא עמד להתרוקן. על שוליו הייתה מודבקת פיסת נייר דועכת עם מילים מפותלות שרמזו על קסם ישן. הם המשיכו לנוע בלית ברירה, צלם נע בעקבותיהם כאסיר נצחי. מחשבותיו נתונות להרהורי שווא. אם היה לבדו, ודאי היה משתגע עד מהרה, עוקר את עיניו או קורע את עורו ומתמזג עם החול המת. נוכחותה הקלה עליו.

     היא אמנם מעולם לא אמרה מילה, אבל הוא יכול לחוש בה, כעין רפרוף אצבעות רכות, קלות. הוא למד לזהות תחושות ומצבי רוח בהרמת גבות, תנודות שפתיים, קימוט מצח. היא הייתה משועממת ועייפה, אבל לא חסרת תקווה. היא הייתה צעירה מספיק כדי להיזון מתקווה בלבד. וגם הוא, למרות שהיה מבוגר ממנה בהרבה. אנשים חסרי תקווה כבר מזמן היו עושים דרכם לכפר המתים – היכן שיושביו מוכנים לקטול את הפחדנים מכדי להתאבד תמורת זוג נעליים שחוקות, או כד מים דלוח. ואילו היה בגפו אינספור לילות, בוודאי היה מגיע לשם בעצמו, מחבק את ידו של זר או מפיל עצמו בידי-

     היא הסיטה את קו המחשבה הזה, והוא הודה לה באלם על כך.

     השעות חלפו באיטיות מייסרת. הכביש נדחק בין גבעות מכוערות וצנח לעמק שדמה לפה שכל שיניו נשברו. הוא לגם מים במשורה וליקק את הזיעה מפניו וצווארו. השמש צלעה מטה. יצור כלשהו יילל במרחק בריחה, גורם לו להדק את ידו אל הסכין התחוב בחגורתו. אין לדעת אם זו חיה רעבה או אדם מטורף – לא בימים הללו.

     אבל אז הידידה הכתה על פרק ידו באגרוף מהיר, נרגש, מושכת את תשומת לבו. נשכחה ממנו באחת היללה המצמררת.

     הוא עצר למרגלות הרכס שזה עתה ירד ממנו, עיניו מוצרות כאומרות לאמת את שמולן. עצם גדול, לא שייך, כמדומה, לשממה הזו. קרון רכבת חבוט רבץ לצד הכביש כבהמת מתכת. הוא קרב אליו לאיטו, מקווה אך גוער בעצמו שלא לקוות יותר מדי. פרץ עליצות פתאומי מצד הידידה הקטנה, שהתבטא בדפיקה מהירה של אגרופיה על כתפה.

     מקרוב נראה הקרון פחות כמו קרון ויותר כבית לעת מצוא. החלונות הסדוקים היו מכוסים באבק. ביניהן עמדה דלת שהוחזקה במקומה באמצעות מוט, ולרגליה מדרגה שנוצרה על ידי עיקום מתכת. הקירות היו מכוסים בכתובות בשפה לא ברורה, מעין מערבולת של אותיות ותווים. אבל לא היה לו זמן רב לתהיות.

     צל רחב מילא את הפתח, והוא בלם במקומו. זו הייתה אישה – אחת הגדולות שראה מימיו. היא הייתה רחבת גרם – יותר נפילה מאשר שמנה. עורה היה לבן, כאילו השמש הקופחת חסרת אונים נגדה. שערה נסתר תחת מטפחת, ועל צווארה נחה מחרוזת אבנים שכמו נאספו מערימת חצץ. היא סקרה אותו במבטה כשם שסקר אותה הוא, ללא מילים.

     "זרים." היא הגתה את המילה בקול גרוני, כחיה שאך זה למדה לדבר.

     "אנחנו רעבים," אמר הוא. "יש לך אוכל?"

     היא בהתה בו ממושכות, והוא תהה האם היא לוקה בשכלה. לא חסרו חדלי מוחין בשממות, עוד ירושה מאוסה של העולם הישן. פניה הבצקיים הפחידו אותו – היה זה כמו להביט לעיסה שרק במקרה נוצקה בדמות אנוש. הוא ראה כעת שהיא מחזיקה בידה האחת אלה מוצקה, כהה מדם קרוש.

     "אוכל, כן. אבל תשלם."

     הוא מישש את כיסו הריק. כסף היה חסר ערך, אבל התנועה האוטומטית טרם נעקרה ממנהגיו. "במה?"

     היא הביטה מעבר לכתפו, והוא חווה תחושה משונה. הידידה הקטנה שלו התכווצה, כאילו חשה בזאת גם היא.

     האישה לא ענתה. היא הסתובבה חזרה פנימה, מסמנת לו בידה. "תיכנסו."

     הוא פסע אחריה, חשדן אך סקרן. הידידה הקטנה התלוותה אליו, נעה מעט משמאלו ומאחוריו, כרגיל. הם נכנסו לקרון-בית, עיניהם מנסות להתרגל לאפלולית. המושבים שפעם גדשו אותו נתלשו ממקומם. שולחן עץ ישן עמד באמצעו, ועליו מכשיר רדיו ישן – הוא לא ראה כזה מאז שעבר את הקילומטר השבע מאות ושלושים. קולות רחוקים בקעו ממנו כהרהורים איטיים. שק גדול כמעט כאיש עצמו נח על הרצפה, קשור בקצהו, תפוח כאישה הרה. הוא תהה מה הכיל. כמה שערות בצבצו מקצהו, כמדומה. שיער או פרווה, הוא לא הצליח להבחין. הריח היה דחוס וכבד – ריח של זיעה חמוצה וריקבון שהאריך ימים.

     האישה גררה שני מושבים בלא מאמץ, מטילה אותם סמוך לשולחן. הוא התיישב וסימן לידידה לעשות כמוהו. האישה נותרה לעמוד, סוקרת את הידידה כאילו ראתה אותה לראשונה. לשונה ליקקה את שפתיה באיטיות. הוא לא אהב את המראה הזה.

     אז פלטה נחרה והסתובבה לעבר מה ששיער שהיה מטבחון.

     הוא סילק את הדבר מדעתו והסיר את הכובע מעל ראשו, שמח להימלט מהשמש היוקדת. הידידה סחטה את שערותיה, נושפת בקול. הוא כמעט חייך. כמעט.

     האישה חזרה כעבור כמה דקות, נושאת בידיה שתי קערות עץ וקנקן מים. האלה הייתה תלויה על מותניה. היא הניחה הכל על השולחן. "תאכלו. טרי. אין עופרת."

     שני האורחים השפילו מבט לקערות. זו הייתה דייסה חומה-אפורה חסרת ריח כמעט, אבל לעיניהם הרעבות היא נראתה כמותרות. הם אכלו בידיים, ותוך זמן קצר רוקנו את ארוחתם. הידידה ליקקה בלשונה את השאריות. הוא הציע לה גם את שלו, והיא נענתה בשמחה. הם לגמו בתורות מהקנקן. המים היו פושרים אך נקיים.

     "באתם מרחוק," אמרה האישה.

     הוא הנהן.

     "לאן אתם?"

     הוא סירק את שארית שערו המידלדל. "צפונה," אמר. "שמענו שנשארו כמה מקומות לא-חרבים."

     היא נחרה שוב. נזלת זלגה מאפה. נראה שזה סיכם את דעתה בעניין.

     "את הרבה זמן כאן?" שאל.

     היא מחתה את הנזלת בגב ידה ותחבה אותה לפיה. "שמונה עשרה עונות," אמרה. "מאז שאבי ואחי הלכו מעבר לחול."

     הוא הרכין את ראשו בתוגה רגעית. הידידה הקטנה עקבה אחר השיחה בתשומת לב.

     "היא חסרת לשון?" שאלה האישה.

     הוא נד בראשו לשלילה. "היא... לא מדברת," אמר.

     "שלך?" שאלה.

     הוא לא אהב את העניין הפתאומי שגילתה בידידה.

     "לא," אמר. "מצאתי אותה לפני כמה עונות ב... רחוק מכאן. אין לה אף אחד."

     היא השתתקה, אבל עיניה המשיכו לבחון את הידידה, מעוררות בו צמרמורת משונה.

     "גם לי אין אף אחד," אמרה.

     היא ניגשה לשולחן והחלה להתעסק עם כפתור התחנות של הרדיו. הקול המהמהם התחלף בקול יבש ומונוטוני שכמו בקע מחדר סגור. "דרך הנודדים, קו הגבול החמישים ושלוש. לא לעבור. אין כוכבים. דרך החרמש, קו הגבול השבעים ואחת. לא לעבור. אין כוכבים. דרך הטרפש, קו הגבול המאה ושבע עשרה. לא לעבור. אין כוכבים..."

     הידידה הצביעה על הרדיו והפנתה מבט שואל אל האישה.

     "שפת מכשפים," אמרה האישה. היא נחרה שוב, אבל הפעם כרמז לצחוק. "חוטפי נשמות בכל מקום. צריך להיזהר."

     הקול החדגוני המשמיע אזהרות לא נעם לאוזניו. הוא רצה לבקש מהאישה להחליף תחנה, אבל נראה שהדבר היה כמוזיקה לאוזניה. היא חזרה חרש על הפסוקים שבקעו מהרדיו כמו היו אלה תפילות חרישיות.

     השמש החלה שוקעת. המדבר נמלא אפלולית סגולה וקור משתק מחשבה.

     הידידה פיהקה וחיככה את עיניה הצורבות.

     הוא נשא מבט אל האישה. "אפשר להישאר כאן לישון?"

     היא ליטפה את הרדיו כמו היה זה ראשו של ילד קטן. "עוד לא שילמת."

     "מה את רוצה?"

     היא העבירה מבט אל הידידה, ששיגרה אליו מבט דואג. "לא משהו שאתה יכול."

     הוא היה עייף מכדי לנהל משא ומתן. "אז תגידי לי בבוקר. אנחנו רוצים לישון. אפשר?"

     היא סובבה את הכפתור, משתיקה את הקול המשמיע אזהרות. היא אספה את הקערות והקנקן. "מאחוריך. אם תנסה לגנוב משהו, הראש שלך יתפצפץ. שמיכות מתחת."

     הוא והידידה הקטנה קמו בגניחת עצמות והשתרעו על המושבים, מטים אותם אחורה במאמץ. הוא פשפש מתחתם ומצא שמיכת צמר גסה, שכיסתה את שניהם בדוחק. הידידה קשרה את שערה סביב ראשה וחייכה אליו, מושכת את רגליה המצולקות אל חזה. הוא החזיר לה חיוך לאה, מחשבותיו נודדות ליום המחרת. הוא תהה מה האישה תבקש ממנו.

     הידידה עצמה את עיניה. הוא עצמו לא הצליח להירדם, למרות שכל איבריו זעקו למנוחה. הרוח החלה לנשב. יללה רחוקה עלתה מעבר לגבעות, מרוסקת וצורמנית כאדם שבור. הוא שאל את עצמו היכן ישנה האישה – וסובב את ראשו כשהבחין שהיא עומדת בפתח הדלת, חוסמת את אור הירח שחדר פנימה. ידה אחזה באלה בכוח, כמו התכוננה לעדר מצורעים חסרי רחם. ראשה היה רכון, כתפיה המסיביות שחוחות. קולה נשמע חולמני ורך באופן מוזר.

     "גם לי הייתה פעם אחת כזאת."

     והוא שקע עד מהרה בשינה, ללא קול חדגוני שיזהיר אותו.

 

הוא התעורר באנקה. השמש התיזה פגיונות צהובים לעיניו. בשרו היה עטוף בחול.

     הוא הזדקף, מבולבל. היכן הם?

     עיניו סקרו ראשית את גופו. כחוש, לבוש סחבות שהיו פעם בגדים. כובעו, סכינו, נאד המים. הכל איתו. לאחר מכן, סקר את סביבתו. כביש עקום ומתפתל כחלום בלהות. ים של חול מתחת לבריכת שמיים. כיצד הגיעו לכאן?

     הוא קם, שולח את ידו אל הידידה הקטנה כדי לעזור לה לקום, ואז גילה:

     היא איננה.

     הוא בלם. ליבו רעד. הוא סרק את האדמה המתה, את האופק, חורך אותו במבטו. היכן היא?

     הוא כרע ארצה, מגרש אבק מעל פיו, נחיריו, שערו. מחפש עקבות. שום דבר. הרוח סחפה איתה הכל. הוא לא הבין כיצד הגיע לכאן. היכן הוא בכלל. הוא נשא מבט פרוע אל השמיים. לא הייתה בהם תשובה. הוא הביט מזרחה – האם משם בא? או מן העבר השני?

     והיכן האישה והקרון שלה?

     בחילה צנחה לקרביו כאבן כבדה. חשד נוראי התגבש בתוכו.

     "לא, לא," מלמל. קולו המדבר בשממה היה נורא למשמע. יבבני, צרוד כגרון דומע.

     הוא מוכרח למצוא אותה. הוא מוכרח.

     הוא בילה את שארית אותו היום בהליכה מהירה, כאילו יד נעלמת דוחפת אותו מאחור במכות קצובות. הוא הימר על כיוון מזרח, למרות שלא זיהה כלל את מיקומו. הנוף שבו חלף היה נטול צלם אדם לחלוטין. הוא נאלץ להאט כעבור כמה שעות, מוכשל בידי התשישות והיעדר מזון. מנאד המים שלו נותרו רק כמה טיפות, והוא נזקק לכל שליטתו העצמית כדי לא לגמוע אותן באחת. אולי ימצא אותה, והיא ודאי תהיה צמאה...

     היום נע באיטיות של גרזן קצבים. השמש הלוהטת סחטה את נשמתו. הוא הלך. והלך. והלך. והלך.

     הוא נפל על ברכיו משלא יכול יותר ללכת. הוא זעק את שמה, או ניסה לזעוק אותו. קולו לא היה יותר מלחישה חרוכה. הוא ידע. האישה. היא לקחה אותה ממנו.

     הוא הרים את מבטו, חש ברוח המתגברת. סופת חול קרבה. ענן חום-אפור החל כובש את השמיים. עיניו קלטו צלם כלשהו לצד הכביש. לא אדם. שלט.

     הוא קם במאמץ, יורק ליחה צמיגית. הוא נע לקראתו, מדדה כאדם זקן. הוא היה כעת קרוב מספיק כדי לקרוא את השלט, שנכתב בשפה הישנה: כפר המתים.

     לא, חשב בבהלה. לא, לא לכאן.

     אבל הוא היה עייף מכדי לחפש מקום אחר. אולי רק ינוח קימעה, ואז יחזור לחפש אותה ואת האישה שגזלה אותה ממנו. הוא מוכרח לנוח. מוכרח.

     הוא ניקה זיעה שזלגה על אפו ועיניו. הוא התקדם בכוח האינרציה, מגפיו חורקים כחולה הנושם מריאות שדופות. הכפר נגלה לעיניו לבסוף – לא יותר משתי שורות בתים הרוסים. הם נראו כמו תפאורה זולה שנגרסה באצבעות אלימות. הוא חיפש אדם חי כלשהו, עיניו מתרוצצות אנה ואנה, אך לא מצא דבר. מריצה נחה הפוכה על הדרך, כלוב עצמות מפוזר ממנה והלאה כקישוט ביזארי. נעל קרועה הייתה שקועה למחצה בחול כאיש טובע. בקצה הרחוב היה נדמה שהבחין באיש יושב על כסא. אבל מקרוב נגלתה האמת: זה היה פגר אדם שהזמן תלש מעליו את בשרו והשאיר רק בגדים מהוהים על שלד מצהיב. צעיף אדום התנופף על צווארו כיד רועדת ללא שליטה. יד לבנה נחה בפיו, מחזיקה באחיזת מוות באקדח ארוך קנה. נראה שלא מצא מי שיעשה זאת עבורו.

     האיש בהה בשלד ממושכות, חש את משקלה העמוק והמכריע של התבוסה. סופת החול התגברה, גל ענק שהתנחשל לעברו באיטיות. האקדח נראה מזמין, חלק ונוצץ, אנטיתזה לריקבון השקוע בכל עצם ובכל דבר סביב.

     הוא עצם את עיניו, נותן לחשיכה לשטוף אותו.

 

 

    

 

 

תגובות

גלי צבי-ויס / השמש התיזה פגיונות צהובים לעיניו / 20/02/2017 05:38