סיפורים

היפה והחנון 10



הם חוזרים מחוף זיקים, קצת שרופים, אך מאושרים

בערב טל מקבלת המלצה מאבא שלה להראות את החומרים לעיתונאי שחר לבטון

שחר הוא אחד מהכתבים הבכירים של השבועון קול בעיר. מחר היא תצטרך לעשות עותקים מכל הקלטות, בעצם שתי קלטות ולשלוח אותם לעיתונאי.

ובכל אופן באותו רגע בו אלישע והיא סועדים את ארוחת הערב- מרק בצל וסלט, היא מביטה בתסרוקת היפה של אלישע. והוא מביט בה, היא מרגישה כמה זה עושה לה טוב כשהיא נמצאת אתו, ואיך הלילות האחרונים היו מאוד סוערים (לא פלא שהוא נרדם להם בדרך לעזה)

פתאום אז, באותו הרגע, כמו פגז, חוזר לאלישע הזיכרון.

כן, הוא מנסה לשחזר, פדואל ומתנאל החטיפו לי מכות אז בחירב'ה, לפי הוראה של זו שיושבת מולי כאן, טל.

ובעצם, מצד שני, לא היה לי כיף כל כך כמו עכשיו. יש לי אהבה חדשה, אם כי שונה ממה שחשבתי.

אך מצד ראשון אני שייך לעולם הישיבה, התורה והמצוות. אני מחויב לעולם הזה

היא שמה לב לשינוי שחל באלישע, מפסיקה את האכילה ושואלת מה קרה.

מה שקרה, הוא אומר, חזר לי הזיכרון, ואני זוכר בדיוק כל פרט, מאיפה אני, מה אני ואיך הגעתי למצב הזה.

לרגע היא נבהלת, אבל מרכינה את הראש

אני מתנצלת מכל הלב, היא אומרת, על המכות שהם החטיפו לך. זו חולשה של רגע

תאמין לי אני לא כזו, אתה רואה. היא מוסיפה.

הוא קם מן השולחן, אך מתנשם עמוק ומביט בה במבט טוב.

מצד שני, אף אחד לא התייחס אליי, מאז שההורים שלי מתו, כל כך יפה, כמו שאת.

חייתי בהתנחלות עם סבא שתקן בקרוואן מוזנח. סבא לא היה בלילה אלא שמר בשער של היישוב.

אחר כך למדתי בישיבה הזו ארבע שנים, תורה, אבל לא הרגשתי שם בטוב, עם שמות הגנאי שהדביקו לי והתלמידים המציקים.

עכשיו אני בן שבע עשרה, בפרשת דרכים גדולה, אבל אני שומר מצוות, ומה שהיה בשבוע וחצי בבית שלך הוא לא בדיוק אורח החיים שלי. אני טעמתי מפרי עץ הדעת, אבל מצד שני, זה אורח החיים שהתלמידים החלשים בישיבה רק יכולים להשוויץ ולשקר שהם חוו. אבל כמה שאני חנון, אני תלמיד חזק, לא מתפתה בקלות, במיוחד כשאני בשליטה.

היא אומרת שזה כרצונו, אבל חבל לה שבגלל כמה חוקים שנכתבו על ידי בני אדם לפני אלף או אלפיים שנה הוא מגביל את עצמו.

זה לא חוקים שנכתבו על ידי בני אדם, זה חוקים שהם דברי אלוהים חיים. הוא משיב

בוא ותראה, גם אצל עמים אחרים כמו הבבלים או המצרים היו חוקים דומים, כמו חוקי חמורבי, עונה בביטחון מלא.

אבל אף אחד לא שרד, הוא עונה, ואצלנו, אנחנו קיבלנו חוקי מוסר המעלים את הערך של האדם.

אני לא חושבת שאדוני רצה שאנחנו נתנזר מן ההנאות של החיים, שנתלבש כמו נזירים או שנתנזר מדברים אחרים.

הכל בפרופורציות, הוא עונה. מצד שני, שוב, השבוע וחצי הזה גרם לי לזרימה של מחשבות בכיוון הזה.

אתה, אתה מוכן להמשיך לחיות איתי? שואלת ומתרשמת מן השינוי שחל בו, שפתאום הוא מדבר בביטחון מלא.

החיים שלי שייכים למקום אחר, אבל אני חייב לברר לעצמי את השאלות האלו.

מה שתחליט, לי יהיה חבל מאוד. תחשוב עם איזה חברים אתה חי. מתנאל ופדואל, גועל נפש.

הם פסיק, העיקר מגיע אחר כך.

חבל, אני חושבת שבסך הכול היה לך טוב כאן. מצידי להיות איתך כאן בלי הגבלה.

קודם כל אני חייב ללכת ולדבר עם מי שגידל אותי, עם סבא. ואז אחליט.

 

טוב, זה יקרה רק מחר, מן הסתם, ואני אבוא אתך. היא משיבה.

 

 

(תודה למיכאל בריזון על ההכוונה בנושאי יהדות)


 


תגובות

גלי צבי-ויס / חרטה ולבטים / 05/01/2017 13:19
יום טוב צבי / החינוך / 05/01/2017 13:24
אביב וסתיו / עולמות נפגשים / 05/01/2017 14:35