אובדן הפרפרים

אנא מכם כנסו ללינק לפני הקריאה

https://www.youtube.com/watch?v=-_KG9ZrL-ME&index=3&list=PL1FHwt_BfvKBcFkrH4NKtO3f69GjF63TM

----------------------------------------------------------------------

שוב אנחנו נפגשים. מתראים בזמנים אחרים ובמקומות שונים אבל הדבר היחיד שנותר קבוע - עצם היותנו רואים את האחר בזמנים הכי פחות צפויים וטובים. ואז אנחנו מחזיקים ידיים ואת לוקחת אותי לפגוש את המשפחה שלך. סועדים את ליבנו בארוחת הערב , בסוכת הנאמנות שלך. מלמדת אותי דברים שלא ידעתי על עצמי, דברים שאולי פשוט לא התוודעתי אליהם כמו שהייתי צריך. ואולי החיים הם תערובת של מחזוריות וכאוס. ואולי הפרפרים בעלי הכנפיים הכחולים או הצהובים נאבדו אי שם באמצע הדרך ומתו. ואולי העולם הזה כל כך מחורבן שהם לא העמידו צאצאים בכדי להמשיך את שושלתם. ואפילו אין להם בית קברות. אין מישהו שיבכה עליהם במקום המיועד להם. ואולי, המרדף הזה אחר דברים הוא מרדף שהוא לשווא - כי הרי הכל הוא זמני והבל הבלים. וכל מה שאנחנו כמהים ומשתוקקים אליו - בסופו של דבר מוכתב לנו על ידי החברה. ואולי אנחנו תוצר אירוני של מקרים אקראים ושל טרנדים חברתיים. ואולי כשיש סופת הוריקן אימתנית וטורנדו ענק וכאשר הם מטיילים ביחד על אדמת השמיים - הם לוקחים דברים שייחסנו להם חשיבות בהתחלה, אבל שום דבר לא חשוב. ואולי הנשמה שלנו היא לא אלא תוצר לוואי של תופעות חשמליות המתרחשות במוח ובגוף. ואולי אנחנו נותנים לעצמנו להיאחז בדת בכדי להרגיש איזשהם יצורים נעלים, אולי בכדי לתת לנו מעט היגיון במעטפת הלא הגיונית הזאת של העולם. אולי בכדי שתהיה בידנו מעט תקווה.
ושוב אנחנו נפגשים, מתראים בזמנים שכבר חזרו על עצמם ואלו רק המקומות שמתחלפים בתמונות הראש. ונופי דם ודמעות מקיפים ומגדרים את מקום מפגשנו. ואז תקחי אותי בכוח מוזיאון שנמצא ליד ביתך שעד לא מזמן בנו. מוזיאון לפרפרים האבודים. מוזיאון לאלו שלא יודעים לאן הם נעלמו. והטרנד הזה שהיה סביבם החל לשכוך. היום כבר לאף אחד לא אכפת מאותם פרפרים שיכוונו  אל הדרך. היום , אנשים זונחים את התקווה ואת האהבה. ואת יודעת שגם אני חוטא בזה. הציגו במוזיאון רחב הידיים את ההיסטוריה של הקסום. מרגיש כמו גולם שלא יפתח. ואולי היה עדיף אילו הייתי פרפר כי א לאחר יום הייתי נאלץ למות ולא לראות את הגועל שיש בעולם הזה - או את העזרה שלי ביצירת התמונה הדיסוטופית הזה.
והנה, במורד הרחוב כאשר אנו חוזרים לחוף המבטחים שלנו - לבית, בזווית העין אני מבחין בבית קברות.  ואולי החיים הם מוות ותחייה מחודשת של מאוויהנו ושלנו. ואולי אנחנו חיים גם אחרי המוות אצל אנשים אחרים. ואולי, לפעולות שלנו יש השלכות עצומות על הבא אחרינו - על העתיד. ואולי, אין לי כוח.
והנה, שוב אנחנו, מתראים באותם זמנים ובאותם מקומות, וזאת רק את שמשתנה. מחלצות אחרות, שיער שונה, צבע עיניים אחר. ואז שוב לוקחת אותי בכוח אל עבר הים העצום והגדול. מביט על עומקי הכחול שבעינייך ואומד את עומק הים , תוהה לעצמי האם הוא יוכל להכיל את כל חטאיי ואותי ביחד, האם הוא עמוק מספיק. ואת מניחה את ידך על לחיי ודמעות זולגות ממורד עיניי אל ניתוק אומנותי מסנטרי . ואת מקרבת את פנייך לשלי ומביטה בי ארוכות. שוליים שחורים המתמרכזים למרכז הראייה שלי אופפים אותי ואותך - ואנו נופלים לתוך ים של שחור.
ואולי אנחנו שוב נפגשים - כי ההגדרה של טיפשות הינה , לעשות את אותו דבר אין ספור פעמים ולצפות לתוצאה אחרת , ואולי זו גם הגדרת אי שפיות. וזה לא אתה שמשתנה אלא אני. ושוב את אוחזת בידי ועכשיו - אני כבר מחוסר הכרה למה שעתיד לבוא...