נִחוֹחַ פִּרְחֵי הָאָבִיב/עידית אורדן©

נִחוֹחַ פִּרְחֵי הָאָבִיב

מְבַשְׂמִים אֶת הָאֲוִיר מִסָבִיב.

מְעַטְרִים בַּצְבָעֵיהֶם  בְּכָל פִּינָה,

בְּצִדֵי  הַדְרָכִים בַּשָׂדֶה וּבַגִינָה.

פְּרָחִים בִּצְבָעִים וְנִחוֹחוֹת לִי בַּמִרְפֶּסֶת.

דְבוֹרָה וּפַרְפָּר מְשַׂחֲקִים בְּתוֹפֶסֶת.

כָּךְ מְבַשְׂרִים הֵם כִּי הָאָבִיב בָּא

עִמוֹ בָּא הַפֶּסַח וְהַשִׂמְחָה רַבָּה.

הָאָבִיב הֶחָבִיב

בְּכָל מָקוֹם כָּאן מִסָבִיב.

פַּעַם חַמִים וּפַעַם קָרִיר .

רֵיחַ פְּרִיחָה בָּאֲוִיר.

הַשֶמֶש זוֹרַחַת בִּשְמֵי הַתְכֶלֶת.

מַה נָעִים בַּשָׂדוֹת וּבַחֻרְשוֹת לָלֶכֶת.

רוּחַ נְעִימָה וְשֶמֶש  מְלַטֶפֶת

וּדְבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת וְצוּף מִפֶּרַח אוֹסֶפֶת.

אֶת הָאַף לַאֲוִיר לַחְשׂוֹף

וְאֶת נִחוֹחוֹת הַפְּרִיחָה  עָמוֹק לִשְאוֹף

בְּמַרְאֶה צִבְעֵי הַפְּרִיחָה  אֶת עֵינֵינוּ לְהַרְווֹת

מֵעוֹנַת הָאָבִיב  לֵהֵנוֹת בְּמָנוֹת  אֲדִיבוֹת.