עציץ הפרחים על אדן החלון

עציץ הפרחים על אדן החלון/עידית אורדן-1/3/2016

יושבת היא ליד החלון בשמלתה הצחורה,

עציץ פרחוני  ניצב על אדן החלון.

ידה הענוגה  מלטפת ברכות  פרח אדום .

מבעד לחלונה נפרש שדה רחב ידיים  וָחורש.

יושבת היא לבדה, מצפה  בכיליון עיניים לאהובה

לא משה מהחלון ,

פן תאבד קשר עין עם התקרבו לחלונה.

כמהה היא לראותו מגיע ולצאת לקראתו  ולחבקו.

זכור לה חוט האהבה שכרך אותם יחד.

האהבה היתה בפריחתה ,כפרחים האדומים  

בתפרחתם על העציץ.

האושר מילא את ליבם.

שאלות נקרו את מחשבתה,

היזכור אהבתם וישוב? היֵדע דרכו אליה?

אולי העציץ בתפרחתו האדומה שהכיר

 יהיה לאות שינחהו לביתה.

ליבה וגופה נכספים אליו,

לליטופיו המענגים ולנשיקותיו החמות.

געגועיה  עזים להתכרבלותם יחד באש האהבה.

עוד נטוע  בה זיכרונה המתוק מפגישתם האחרונה.

מביטה  היא מבעד לחלון

אל האופק, משם הוא  בוודאי  יבוא.

הוא הבטיח שישוב ולא ינטוש אותה.

מדוע הוא מתמהמה, מה עוצר את דרכו אליה?

מחשבות נוגות הציפו אותה.

אך היא בחרה להאמין

כל עוד הפרחים בעציץ על אדן החלון

צומחים  ופורחים- הוא ישוב אליה.

וכך יושבת היא ליד החלון

כשעציץ הפרחים ניצב על אדנו.

יום אחר יום  נצבת ליד החלון

חולמת בעצב שישוב אהובה.