שתי גבירות בגינת בית הקפה/עידית אורדן 

(שיר לתמונה)

בְּיוֹם שְטוּף שֶמֶש נָעִים וְחַמִים

לְיַד שֻלְחָן עָגוֹל בְּגִנַת בֵּית הַקָּפֶה 

נִפְגָשוֹת שְתֵי גְּבִירוֹת מְהוּדָרוֹת

שוֹתוֹת קָפֶה וּמַמְתִינוֹת לַמַאֲפֶה.

בָּאוֹת הֵן לְבֵית הַקָּפֶה מִידֵי שָבוּעַ

יוֹשְבוֹת הֵן תָּמִיד בְּמָקוֹם קָבוּעַ.

יוֹשְבוֹת הֵן לְבָדַן

הַיּוֹם מֵרָחוֹק מְצַלֵּם אוֹתָן אַדוֹן סַקְרָן.

הֵן זוֹ לָזוֹ חֲוָיוֹת מְסַפְּרוֹת

אֵין הֵן מְגַלּוֹת לִשְאַר הַחֲבֵרוֹת.

וְגַם אֶת הַרְגָשוֹת הַמִתְרָחֲשוֹת בְּלִבָּן.

שוֹמְרוֹת הֵן כְּסוֹד רַק בֵּינֵיהֶן.

בְּעֵינֵי הַצַּלָּם שְתֵי הַגְּבִירוֹת מָצְאוּ חֵן

וְאֶת צְעָדָיו אֵלֵיהֶן הוּא בּוֹחֵן.

אוֹזֵר הוּא אוֹמֶץ וְאֵלֵיהֶן נִגַּש

מַרְאֶה לָהֵן תְּמוּנָתָן שֶצִלֵּם, וְהוּא נִרְגָש.

מְבַקֵּש הוּא לָשֶבֶת עַל כִּסֵא לְיָדָן

אַךְ מְבַקְּשוֹת הֵן מִמֶּנוּ לְבַד  לְהַשְאִירָן.

לַגְּבִירוֹת  יֵש כָּל אֲשֶר כֶּסֶף יָכוֹל לִרְכּוֹש

בַּיִת, תַּכְשִיטִים וּבְגָדִים לִלְבּוֹש

אַך עַדָיִן לֹא נִמְצָא הָאֲהוּב שֶאֵת לִבָּן יִכְבּוֹש

הַאִם תֶחַכֵּנָה עַד בּוֹש?

וְכָךְ הֵן נִפְגְשוּ כַּעֲבוֹר שָבוּעַ

בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבַמָקוֹם הַקָבוּעַ.

חוֹשְבוֹת  הֵן לָלֶכֶת לִרְקוֹד

וְשָם אוּלַי תּוּכַלְנָה בָּחוּר טוֹב לִלְכּוֹד.

 הַאִם מָצְאוּ הֵן אֶת הָאַהֲבָה?

זֹאת לֹא נֵדַע.

מפאת שְמִירַת הַסּוֹד לֹא הִתְגָלָּה מֵידָע.

כְשֶהַצַלָּם שָב לְצַלֵּם עוֹד תְּמוּנָה

דָּבָר בָּהּ  לֹא הִשְתָנָּה.