אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 139 יוצרים
חיפוש
נקבה
תאריך לידה: 1/1/1996
אזור מגורים: מרכז
תאריך כניסה אחרון:
15/11/2017 07:54:40

נושא: סוגי כתיבה .

 
העלה לדיון:
יקי דסא.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
אחד - תמר ציפורה שירים (7/11/2015-23:29) 353 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

״ ממש ליד הגדר ״
״ וואלה יצא טוב ״
״ לא נתברבר הרבה למצוא ת'קבר בהזכרות ״,
ואני שקטה
דיבורים פרקטיים קצת לא במקום לדעתי, 
אז כן, הוא היה ממש ממש זקן ושותק,
כמו צמח כמעט;
אולי צמח זה מונח עם קונוטציה רפואית מידי,
כמו נעל. 
אכזרי
כמו לטאה שלא רוצה שיבחינו בה.
מתוחכם מידי,
פלצני מידי..
אוותר. 
הוא היה סוג של גורם קבוע בבית ,הוא ומכונת ההנשמה הרועשת שלו,
הוא שמר את הבית רועש.
תמיד הבית רעש, אבל בשקט הוא רעש והוא הוסיף את הטאצ׳ האחרון, המטפורי
אני מניחה שכולם קצת שמחים שרעש מכונת ההנשמה יפסק מעכשיו.
הוא גר אצלנו רק שלוש שנים, בגיל מבוגר ככה החליט שהוא רוצה למות בארץ, צריך להעריך את זה, אבל להבין את זה אני לא יכולה, מין ציונות פתטית, ברגע האחרון, מין בואו ניפול על כולם כרעם ביום בהיר, מין מעמסה על המשפחה שלי, בלי בושה, בידיעה שאבא טוב לאמא שלי הוא לא היה, בידיעה שאמא שלי לא חייבת לו כלום אבל איכשהו כן חייבת.
אמא הייתה באי נוחות במשך שבועות, מאז שהודיע על כוונתו לעלות ארצה;  
כל חייה היא שמרה איתו על קשר מינימלי אם בכלל, היא פשוט לא רצתה. הוא היה לה רוסי מידי, שלא לדבר על זה שהיה אלכוהוליסט, והיה זכור לה כנמרח כזה, מרוח כזה, אדום כזה, בלחיים, ממש ותמיד. ומבט מטומטם. במיוחד. 
לא רצתה אותו בבית,
לא רציתי אותו בבית אז-
אבל הוא הגיע, 
כולו בערות מינימלית, 
מעורר את מלוא האדישות הרוסית של אמא שלי,
אבל היא טיפלה בו, ויפה, ובחוסר שקט, אבל טיפלה.
וכשחזרנו הביתה מההלוויה היה שקט מוחלט, סוף סוף, מוזר.
והכי מוזר שמתוך השקט יצא ככה משהו צורם יותר מרעש מכונת ההנשמה, כאילו התפרקות שקטה, של אמא שלי, שלי, אולי הקלה, אולי כלום. 
 
ישבתי מולו כמה ימים לפני הסוף.
כמו מראה ישבתי מולו, בחנתי כל קמט
הסתכלתי לו עמוק בעניים והוא בשלי
לזקנים אין בושה
לנעליים אין בושה
אז גם לי אין בושה
עמוק בתוך העניים הסתכלתי 
לא הסטתי את המבט כלל, לפחות במשך שלוש דקות.
ניסיתי למצמץ ממש טיפה,
ידעתי שזה הסוף,
רציתי שיכיר אותי
דרך העניים
דרך המבט
דם שלי,
מקור שלי,
רוסי שיכור.
 
בבוקר של היום אחרי היה שקט בבית, אותו שקט מפתיע.
פניתי למטבח והתחלתי לשטוף את הכלים שהצטברו כי אמא לקחה את מותו של אביה כתירוץ קצת להתעצל בבית, אולי ככה הרגיש לה נכון, לגיטימי.
 
שעמם לי, יצאתי לרוץ. בלי אוזניות, רציתי להיות ערה, רציתי לשמוע את הצעדים על האספלט. זו הייתה טעות כי ההוא, התחיל לרוץ לידי בהעדר מחיצת האוזניות. 
הוא לא דיבר ובהתחלה הנוכחות שלו הטרידה אותי, כי הוא היה קרוב, קרוב מידי בשביל לא להתחיל, לא לדבר, אבל הוא לא דיבר.
זה יצר מתח, מתח של מה שלא נאמר וצריך להיאמר. ״ היי״ פלטתי, לא יכלתי לשתוק, המתח העיק. הוא לא הופתע, הוא הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש, מבט גס, ״היי, מי את?״, ״אולה״ קולותינו קפצו כקצב הצעדים, כקצב הלב. 
השקט חזר, ככה כי היא לא ידעה מה עוד להגיד, אולי התביישה לדבר, אבל היא הרגישה חייבת, אחרי שתיקה ארוכה מידי שאלה ״ואתה?״ הוא לא שמע, שקטה מידי. ״ואתה?״ הגבירה את קולה  "יובל״, יובל, גלגלה במוחה את השם, שם של בת, החליטה.
״את גרה קרוב?״ היא שנאה את השיחות האלה, שיחות סרק ״כן ממש שם״ אמרה והוסיפה מחוות ראש קטנה שהורתה על הכיוון.
היא לא אהבה שיחות סתם, בואו נהיה פריקים, חשבה, אבל לא ידעה איך, גלגלה בראשה שאלות אפשריות, קצת מוזרות, מוזרות מידי ״בוא לא נדבר סתם, אני שונאת לדבר סתם.״ החליטה להגיד. הוא הסתכל עלייה קצת מופתע, "אוקי", אבל הייתה שתיקה, קצב הצעדים נשאר, היא שמה לב שהוא תואם עכשיו, למה הוא שותק? ״התכוונתי שלא נדבר על סתם דברים, לא שלא נדבר בכלל״, ״אני יודע אני פשוט חושב״, ״חושב״ חזרה אחריו, בלי סיבה, אולי כי השתיקה המשיכה
״ אולי תשאל שאלה אישית כזאת?״, הוא חשב עוד קצת; ״איך היחסים שלך עם ההורים?״ היא גלגלה עניים ״אוי, זאת חרא שאלה״ ״כן״ ענה מובס, ״זה לא אישי, לא באמת, לא לי. זה אני אספר לך בתור לסופר, לא כשאנחנו רצים בקצב תואם״ לא כשאנחנו פועמים בקצב אחיד.
הוא חשב קצת ״מי את?״ ״גדול מידי, הייתי רוצה לענות אבל אין איך״ הוא ידע, הוא הרגיש מטופש. 
״למה את?״ היא שתקה, ואז חייכה ״הממ.. כי זה מה יש אני מניחה. למה אתה?״ ״ככה נקלעתי, לא מתלונן״ ״באמת?״ ״לפעמים״ ״גם אני.״
 
בלילה חלמתי שאני בוערת
חלום מילולי כלכך, כלכך in your face - הנה קצת התעוררת, הנה את קצת מפשירה, אחרי שיחה אחת, זה הכל.
כבר שנים הרגישה, וגם אמרו לה שחסר לה האש בה, שהיא כבויה. היא הרי מזל אריה, היא אמורה לזהור, היא אמורה לרקוד. אבל היא קרח, חסרת כוחות. 
כבר שנים הרגישה, וגם אמרו לה שחסר לה האש בה, שהיא כבויה. היא הרי מזל אריה, היא אמורה לזהור, היא אמורה לרקוד. אבל היא קרח, חסרת כוחות. 
כבר שנים הרגישה, וגם אמרו לה שחסר לה האש בה, שהיא כבויה. היא הרי מזל אריה, היא אמורה לזהור, היא אמורה לרקוד. אבל היא קרח, חסרת כוחות. 
כבר שנים הרגישה, וגם אמרו לה שחסר לה האש בה, שהיא כבויה. היא הרי מזל אריה, היא אמורה לזהור, היא אמורה לרקוד. אבל היא קרח, חסרת כוחות. 
והוא לקח את המספר שלה, הבחור הזה שגרם לה כל-כך מהר לבעור, והוא לא חיכה הרבה, הוא שלח "היי", הוא ריגש אותה. היא כבר קצת התעוררה וגם קצת לא. משהו השתנה, קצת הפחיד אותה העניין. 
לקח לה זמן לענות, זה התחיל ב- אענה לו אחרי הספונג'ה, אענה לו אחרי המתיחות, אענה לו אחרי שאשן. אבל היא ענתה לו, היא הייתה גאה באומץ שלה, חשה כי הנה בא שינוי.
 
היא הייתה צמודה אליו,
כלכך מהר.
היא זכרה את המבט שלו מאז, מכף רגל ועד ראש,
וכשנפגשו המבט שוב היה שם,
מבט תאב, מבט שהרעיב גם אותה, מין מבט של חוסר בושה כזאת, מין כנות מהולה בגסות, אולי אותה כנות שאפשרה לו לדבר איתה נכון, לדבר איתה לא סתם, ואולי זה סתם נדמה לה... אבל היא כבר שם, והיא כבר צמודה אליו, והיא כבר מרגישה משהו, והיא כבר רוצה יותר צמוד, והוא כבר בוער, וגם היא. והם כבר אחד.
״אל תירדם״ אמרה כעבור שלוש דקות לדעתה
הוא פקח עיניים באיטיות אך בצייתנות, ״טוב״ אמר ואפילו התיישב. 
״אני.. רוצה לדבר, פשוט רגע״ אמר פתאום, לאחר שתיקה קצרה.
היא הסתכלה עליו באיטיות, בחנה את הבעתו המעט מבוישת, אולי התאכזבה קצת, ״טוב״, אמרה.
״היה לי כיף״ הוא חייך אליה, מהוסס, עם חוסר ביטחון קל, והיא חייכה חזרה, חושבת לעצמה כמה טוב זה היה, הדיבור הפשוט, אולי היא פואטית מידי, אולי היא צריכה להפסיק.
היא התקרבה אליו והסתכלה עליו, ישירות לעיניים אבל הוא קצת השפיל את המבט, לא נעל, לא סבא שיכור נזכרה, לא נעים מה. 
היא חיבבה אותו יותר ויותר מרגע לרגע, הוא הפך לאמיתי, וככה היא הפכה לאמיתית יותר פתאום, הוצפה חום. 
״אני אוהבת את הגוף שלך״ אמרה, כי היא ככה רצתה להחמיא, כי חיבבה אותו באמת ובתמים, ורצתה להחמיא.
היא התמלאה בחיוך ובחום, והכל היה מופנה אליו, היא רצתה להדביק אותו קצת בזה. 
הוא הרים אליה את מבטו וחייך חיוך קטן ״תודה״, הוא הסתכל על קימורי גופה, שעיצבו את השמיכה שכיסתה אותם, וכמו מחזיר מחמאה העביר יד על בטנה, ככה מתחת לשמיכה, ליטף אותה ברכות, העביר לה מחומו, מחיוכו שהתחיל כעת גם לזרוח.
והם זרחו ככה ביחד.
ופתאום היא התיישבה, ככה במהירות, ושניהם ישובים אחד מול השני, ושניהם ערומים ולא אכפת לה. ״בוא נלך״ היא אמרה, הוא לא היסס.
הם יצאו לדרך, הוא ערום, והיא ערומה, הלכו ברחובות, מדברים קצת וצוחקים הרבה, מהסיטואציה ככה, ערומים ברחוב, כולם מסתכלים עליהם, כמו משוגעים, אבל הם יודעים שהם לא. הם יודעים שהם פשוט בוערים, שהבגדים לא יעזרו כי הבגדים יהפכו לעפר מיד עם מגעם עם גופם הבוער, מה ההיגיון פה. 
הם הגיעו לנמל הביטו במים ושתקו שתיקה ארוכה, עד שהחליטה לדבר, ״אתה יודע? יש סיפור, אולי אני המצאתי..״ היא הסמיקה, עצרה קצת ובחרה להמשיך ״על נערה שיצאה עם רוברטו, ורוברטו הוא ים. והוא.. הוא היה חם מזג הרוברטו הזה״- היא גמגמה, הרגישה שהיא חושפת קצת יותר מידי על אף שכבר חשפה מולו הכל, "וכדי להרגיע אותו היא יצאה אל הים, ככה בלי סירה, בלי כלום, אולי אפילו עירומה כמונו, והתחילה במו ידייה, ועם כל כוחה שלא היה רב, קטנה היא הייתה,״ היא הסתכלה בו במבט רב חשיבות, " לישר את הגלים של הים. היא חשבה שכך תרגיע אותו, את רוברטו הזה, אבל הוא לא נרגע, כל קמט חזר, כל גל גדל בשנית, ותש כוחה של הקטנה ההיא, והיא מתה אל תוך הים, אל תוך רוברטו.״ 
״זה הסיפור?״ הוא הסתכל עלייה, נראה מאוכזב ״כן״ היא התעצבנה קצת, ואולי קצת נעלבה, עוד אחד שלא מבין אותה. ״אבל מה עושה מזה סיפור? הטרגיות? היופי שבאזכור הים כאנושי? הטבע?״
הוא שתק, הרהר, הרהר הרבה זמן, וחשב לעצמו, ברצינות שכזו, שהם לא יהיו ההיא, הנערה, שהם לא יכחדו, שהם יצאו לישר את הים עם סירה- ואין איןןן! עכשיו לים בכלל לא יהיה fight מולם, שניים שהם אחד וסירה.  
והוא עלה על סירה במהירות, אוחז בידה של אולה, זורק מספר מטבעות בידו של בעל הסירה, ובאמצעות המשוט דוחף את הסירה הרחק מהחוף. וכבר מרגיש את הגל, וכבר מרגיש את רוברטו כועס, וכבר הם בלב ים חסרי כל, יושבים, עוד ערומים אחד מול השני, בלי מים, בלי אוכל.
"לפחות חסכנו לעורבים את הצורך לנבור בבגדים בדרך לאכילת הגופות שלנו." היא ציינה בקרירות, קצת כועסת שגרר אותה בעל כורחה לחור הזה, אבל לא באמת, כי ידעה שהם אחד. הוא הסתכל בה ברצינות, לא כועס, לא מחייך, נחוש. " איך?"הוא לחש, היא ידעה למה התכוון, היא נגעה במי הים, או שלא. אולי סתם התעצבו הם סביב זרועה שנשלחה אל מחוץ הסירה ונטבלה בהם, היד לא הייתה רטובה. ״אנחנו לא יכולים אפילו לגעת בהם" היא חשבה קצת ותהתה איך יישרו אותם בכל זאת ״בוא נדבר אליהם״ ״בואי נשכב״ הוא קטע אותה.

״צעירים רוצים כל הזמן לשכב״ ציין רוברטו, הזקן הזה. בגלל זה הם משתגעים כשאיזה טרח זקן, נתן לנערה שאהבה אותו למות בתוכו, כשהוא אמור היה להיות זה שמת בתוכה. התהפכו היוצרות, משהו השתבש.
והם לא שמעו,
היו עסוקים בלגנוח, היו עסוקים בלנשום, בלרכב, בלחיות. 
״די״ לחש יובל בסוף, כשסיימו. הם התקרבו אל החוף, ויתרו, התיישבו על החול, נתנו לסירה מעצמה לשוט לה הרחק, הסתכלו על הים, ״זה דווקא יפה הגלים״ ציינה, והוא שתק, כי היא אמרה, והם אחד, אז הוא אמר. 
 
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  פתח תגובות / אודי גלבמן 8/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    / תמר ציפורה 8/11/2015
  פתח תגובות רוברטו הוא ים / גלי צבי-ויס 8/11/2015 [ מס' תגובות : 2]
    / תמר ציפורה 8/11/2015
    זו באמת פלטפורמה נהדרת, אתר מיוחד במינו בזכות האנשים שפה. עוד תיווכחי לדעת. בכל אופן שוב ברוכה הבאה! / גלי צבי-ויס 8/11/2015
  פתח תגובות ממש ליד הגדר / יום טוב צבי 8/11/2015 [ מס' תגובות : 2]
    תודה רבה! / תמר ציפורה 8/11/2015
    תודה רבה! / תמר ציפורה 8/11/2015
  פתח תגובות סיפור אישי מרגש ונוגע, כתיבה נפלא יישר כוח שבוע טוב / דויד סמוכה 8/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    תודה רבה רבה! / תמר ציפורה 8/11/2015
  פתח תגובות / נורית ליברמן 8/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    / תמר ציפורה 8/11/2015
  ללא תגובות ארוך מדי עבורי אך יפה מאד. / נסים פרנקו 8/11/2015
  פתח תגובות מקסים סיפורך / viki.s 8/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    / תמר ציפורה 8/11/2015
  פתח תגובות / גליה אזולאי 8/11/2015 [ מס' תגובות : 1]
    / תמר ציפורה 8/11/2015
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית