שירים

4 - אולי נידונתי לאהוב אותך (מתוך "כיללת תן אל תוך הלילה")

****

אולי נידונתי לאהוב אותך עד כלות. לברוא לך בסתר פרחי דיו קסומים, צבעונים, בחגיגת לב שאין לו נוחם – אלא בהגיגים המקודשים רק  לך.

אפשרי שנידונתי לחלום אותך, לשאת אותך בדמי כחולי ממאיר. לשעבד את רוחי להיות אסקופה נדרסת לכל מעשה האומנות אודותיך, לחיות ולמות שוב ושוב בשגעון הפרטי  שלי עד עולם.

אני יודע הזמן חלום הוא. והמרחק – עוד הזיה טרופה של אבדון. יודע זאת בעצמותי – והנצח קד, מלכסן כובעו, מנשק המזוזה – והולך לבקר משוגעים אחרים ...

כך בשקט הנפער בי - מצועף וחושני כנשיקת אלמן, באור הארגמן ושקיעותיו המתפיטות – נפרמים כאביי, נושרים כסמרטוטים צבעונים. ומתוך קרעיי עלבונותיי – נגלת הנשמה ביפעתה – ברה כמלכה, ערומה ועולה מון הרחצה – איומה בנדגלות.

ואני יודע שאת אחת ואני אחדים. שאת התיקון ואני הנפש. או להפך. ובכלל – הגשם מטמטם את המוח במיני הזיות לא לענין וחידות שאין להם דורש...

אז אני שותה קפה. איזה חשיבות יש לזה מבחינת הנצח ? או למשל – אם אני קורא ספר טוב או מאונן, או אפילו (נניח) הוגה הגיגים נשגבים בהויה המתפוררת ... אז מה ? – הכל הכל ריקנות מתונה – קצף אפרפר בכוס מים: הנצח אינו ניתן כלל להשגה באמות המידה של השכל האנושי !

... האם יש נפש בכל היש הזה הנרקח סביבנו ? האם יש משמעות לכל זה בהעדר האלוהים ? בית הגנזים המפואר הקבור בקודקודנו – נשאר נעול לעד לכל השאלות אשר יש במהותן מעט מן הנסתר ... הכל הכל הווה בנו בפנים באנדרלמוסיה נהדרת, ואנו בגבולה – תמיד תמיד בחוץ ...


שחף ויאר, כל הזכויות ©

תגובות